יפעת מנוס

רוקרים קוראים

אורן ברזילי

צילום: שי פרנקו

אורן ברזילי

מה אני רוצה לספר עלי: אני אורן ברזילי, מוזיקאי מגיל 17, ב-12 ביוני אהיה בן 48. במקור מ"מופע הארנבות של דוקטור קספר" ובשנים האחרונות לבד כי הלהקה לא קיימת יותר (וגם לא צפוי איחוד בקרוב). הוצאתי כבר ארבעה אלבומי סולו וכרגע גם ארבעה מופעים במקביל: מופע להקה ומופע אקוסטי, ועוד שני מופעים של שיתופי פעולה. אחד שנקרא "הזוג המוזר" עם ישראל אהרוני. אנחנו מבססים את כל המופע על המשפט של לנון - "החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות". כל אחד מאיתנו מספר על אבני הדרך הכי גדולות בחייו ואיך הוא הגיע אליהן כבדרך המקרה. סתם לדוגמה, אהרוני נחשף לעולם הבישול דרך השירות שלו בגולני. המופע השני נקרא "הנשמות הטהורות פינת רמלה". אסי ישראלוף, יעל פוליאקוב ואני מבצעים שירים של גבי שושן, ניסים סרוסי, אריק איינשטיין, הצ'רצ'ילים והנשמות הטהורות - כל חלוצי הרוק. בשלושת המופעים האחרים יש גם את השירים של הקספרים.


הספר שמונח לי עכשיו ליד המיטה: אני לא קורא ספרים אלא שומע ספרים. מאוד קשה לי לקרוא וגם למדתי שכשאני מקשיב לספרים אני הרבה יותר מרוכז. אני הולך ומקשיב, או נוסע ומקשיב. אגב, ככה אני גם כותב - אף פעם לא בישיבה אלא תוך כדי תנועה, עם הסלולרי. הספר האחרון ששמעתי הוא "אין מקום רחוק" של הרבי נחמן מאומן. במקביל שמעתי את "ספר הסמוראי". אני חושב שבעצם לכל ספרי היהדות, הבודהיזם, הסמוראים וכן הלאה יש המון מכנים משותפים. כל הז'אנר של "סלף אימפרובמנט" מרתק אותי. אני פחות קורא על דברים שקשורים לחיים שלי, פחות על מוזיקאים ואמנים. יותר מתעניין באנשים ותחומים שאין להם שום קשר לחיים שלי, כמו אנשי רוח, אנשי עסקים, היסטוריה.


סופר/ת אהוב/ה: אני חושב שאלבר קאמי. אף פעם לא הצלחתי בספר להרגיש כמו הגיבור, כמו שהרגשתי ב"הזר". תמיד הסתכלתי על זה מהצד, כאילו אני רואה סרט, וזה הספר היחידי שבו ממש הרגשתי שאני בתוך הגוף של הגיבור. את השיר "ימות הקיץ" כתבתי על "הזר". אחר כך גיליתי שגם השיר "Killing an arab" של הקיור נכתב על אותו ספר.


ספר שהשפיע עלי: "התפסן בשדה השיפון". קראתי אותו 15 פעם, מגיל 20 ועד לפני שנתיים. עדיין לא הבנתי דבר אחד בספר הזה – למה מארק צ'פמן חשב שצריך לרצוח את ג'ון לנון בעקבות הספר. אין שם שום דבר שקשור למה שהוא עשה. קראתי את כל המאמרים על זה ואני עדיין חושב שזו המצאה מפוברקת שלו. הספר לועג על העולם הצבוע של המבוגרים אבל לא קורא לרצח. לא הבנתי איך הוא חיבר את הנקודות.


ספר מגיל ההתבגרות שנחרת בזיכרון: "המחברת הגדולה". קראתי אותו בתיכון ואני עדיין זוכר אותו. היום אני מבין שיש קו מקביל בינו לבין "הזר", בשניהם הגיבורים לאט לאט מאבדים את השפיות שלהם לאורך הספר, עד שהם נהיים פסיכים מוחלטים.


איפה אני שומע ספרים: באוטו, או כשאני הולך ברחוב.


מתי אני לא מצליח לשמוע: בבוקר.


ז'אנר שאני לא מתחבר אליו: רומנטיקה. לא קראתי אף פעם ספר רומנטי.


המלצה שלי על ספר: "אחי, היאקוזה: מסע אישי אל תוך המאפיה היפנית". ספר מרתק של יעקב רז.


האם חשבתי פעם לכתוב ספר? לא. נשמע לי סיוט.