מה אני רוצה לספר עלי: כאמן, אני איש של צלילים ושל מלים. פה ושם אני נמשך גם לציור. מזה שנים שאני מנגן בתופים אך ורק במסגרת פעילות הלהקה. בשאר הזמן אני כותב, מלחין, שר, מנגן בגיטרה ובעוד כמה כלים אהובים שיש לי, שלא מחרישים את הסביבה. מבחינתי, "תבואות הרוח" - אלבומי החדש (שהקלטתו ארכה חמש שנים, ושיצא לאחרונה), ו"חוה" - הרומן שכתבתי (די במקרה, אפשר לומר, ושראה אור בהוצאת עם עובד), הן היצירות האישיות הטובות ביותר שלי עד כה. ההמלצות על גב הספר - מאת מאיר שלו ואהוד בנאי - אף הצליחו לרומם את בטחוני העצמי לאיזה זמן. בכל הדברים שאני עושה יש לי ידע תיאורטי זעום למדי, וטכניקה לא בשמים. לכן אני נרגש תמיד ממשובים טובים, ובמיוחד מאילנות גבוהים. תגובות שקיבלתי ממאזינים ומקוראים מלמד שגם הקהל אוהב את "תבואות הרוח" ואת "חוה" - ועל כך אני שמח.

כל מי שרכש את 'חוה' יוכל לקבל ממני הקדשה אישית ביום שלישי, 15 ביוני, בדוכן של עם עובד במתחם שרונה תל אביב. אני אהיה שם מ-19:30

הספר שמונח לי עכשיו ליד המיטה: בהמשך לשאלה הקודמת, אציין שאני מוזיקאי שכמעט ואינו מאזין למוזיקה, וכותב שכמעט ואינו קורא. אני אוהב להלחין, לשיר ולנגן, ואוהב לכתוב. אני נוהג לומר בפשטנות מכוונת שכבר שמעתי את רוב הצלילים, ושאני מכיר לא מעט מלים, כך שכל אשר נותר לי לעשות הוא לנסות להרכיב אותם/ן יפה ביחד, בדרכי. ובתשובה לשאלה: "גינת בר" של מאיר שלו, אני חושב. ספר "קל" ועדיין מענג.

סופר/ת אהוב/ה: בפעם השלישית כאן - ואני יודע שקיימים עוד אנשים - מאיר שלו. אני לא מאלה שמכירים כל סופר וכל ספר. בורות די מבישה. הספרים שקראתי מצאו את דרכם אלי. ישנם לא מעט סופרים טובים - בוודאי בעולם כולו - שלצערי לא קראתי, אבל יצא שכמה ספרים שלו דווקא כן, ואהבתי אותם. הוא מכאן, ולטעמי הוא מצוין. היכרות קצרה איתו עוד חיזקה בי את הערכתי אליו. אני אוהב את התחושה שעולה בי מכתיבתו, שאין מקום למלים מיותרות.

ספר שהשפיע עלי: הכל משפיע. כל ספר, כל שיר וצליל. גם כשאני קורא משהו שאני לא אוהב, איכשהו זה מאשרר ומחזק את מה שכן (מובן שבמקרה כזה, אין חובה להמשיך לקרוא עוד ועוד). בזמנו, קראתי את ספרו הראשון של ניק קייב "And the Ass Saw the Angel",  באנגלית. זהו ספר ששפתו התנ"כית, עלילתו וגיבוריו שנדמו לי הזויים ממש, ונוף הביצות הנידח והמטונף - המקום המוזר והתלוש שבו הכל מתרחש - גרמו לכך שכלל לא הייתי בטוח שאני אכן קורא את מה שאני חושב שאני קורא, ועם זאת נחרתו בי באופן יוצא דופן.

ספר מגיל ההתבגרות שנחרת בזיכרון: הילדות וגיל ההתבגרות במקרה שלי היו תקופות שונות מאוד. כמתבגר, זכורים לי "זן ואמנות אחזקת האופנוע", "האדום והשחור", "האחים קרמזוב" ו"רומן עם קוקאין".

איפה אני קורא: בחצר, במיטה, על הספה בסלון כשאין אף אחד, וכשהספר ממש טוב - במחילה - גם בחדר הקטן.

מתי אני לא מצליח לקרוא: אם אני כותב משהו, אני לא קורא. בכלל, כשאני שקוע במשהו - גם שיר חדש, אלבום חדש - אני לא קורא.

ז'אנר שאני לא מתחבר אליו: לא ניסיתי הכול, אך אני משער שלמדע בדיוני, לדוגמה, פחות אתחבר. הייתי אומר שמה שמכבה אותי אינו ז'אנר כזה או אחר, כי אם כתיבה שהמלים בה לא רוקדות, לא מתנגנות, גם לא מתנצחות. אתרחק גם מתוכן שלא מעניק לי דבר, או גרוע מזה: מזהם אותי.

המלצה שלי על ספר: לא הייתי מרחיק עד כדי כך... יש אצלי מין תופעה משונה, שלרוב איני זוכר שמות של ספרים וסרטים. הרבה פעמים אני כלל לא בטוח אם קראתי אותם או לא, וכמעט לעולם איני זוכר את העלילה. הייתי אומר שתשאלו מישהו אחר.

האם אני עובד על ספר חדש? כן, התחלתי משהו. לפעמים זה נראה לי טוב ויפה, ולפעמים חסר משמעות ושטוח. כרגע אני בתקופה של ניתוק מגע, מוצא את עצמי תוהה מדי פעם תהיות שונות לגבי העניין כולו - התוכן והצורה, כמו גם האם ומדוע יש בדעתי להמשיך ולכתוב אותו. מנסיוני הקצר, זהו חלק לא מבוטל בתהליך: להרהר איך להמשיך. עם זאת ותוך כדי כך - אלבום חדש ומיוחד כבר מתבשל ומתהווה, שואב ומרתק אותי.