כשאורן גרנר גילה את העוצמה שבצילום המציאות היומיומית, הוא לא חלם שזה יוביל אותו לביים סרט באורך מלא בכיכובם של הוריו. "אפריקה", שהוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו, זכה לביקורות נלהבות ואף למועמדויות לשחקן הראשי ושחקנית המשנה בטקס פרסי אופיר האחרון. שיחה על יצירה עצמאית, יציאה מתבניות והקסם הטבעי של הנון-אקטורס
פורסם: 25.3.21
למרות הדיסוננס הפנימי, בימינו זו כבר לא תהיה טעות לומר שנון אקטורס הם שחקנים לכל דבר. אבל, הם ללא ספק, לא משחקים. הקהל מתאהב בכנות שבדמות ולא יודע איך להפריד ביניהם, והאמת, גם לא מעוניין בכך. נון אקטור הוא מי שמשחק בסרט, סדרה או על בימת התיאטרון מבלי שלמד ועסק במקצוע בחייו. כששחקן מקבל תסריט, הדבר הראשון שיעשה (חוץ מלספור את מספר השורות שקיבל - אבל את זה הוא לא יגלה) יהיה לחפש את הדרמה. ובצדק, זוהי עבודתם. הבעיה מתחילה כששחקנים מתענגים על כל שורה ומחפשים לנצל את זמן המסך עד תומו. "התסריט הוא תירוץ לייצר חיים," מספר לי אורן גרנר, במאי קולנוע שמתמחה בעבודה עם נון אקטורס. "זה לא משנה אם אתה שחקן או לא, ברגע שאתה מתעסק בלהיות בנאדם ולא ב'לייצר', שם קורה הקסם."
החיים על הסט של נון אקטורס הרבה יותר פשוטים מאלו שמתפרנסים מכך באופן קבוע. הם לא זקוקים למונולוג של שייקספיר כדי להיות או לא להיות. ללא הגנה של טייטל מקצועי, באופן טבעי ובלי להתבייש, הם לרוב עומדים באתגר בצורה מעוררת השראה. לטוב או לרע, זה כבר עניין של טעם, אבל אם נשים רגע את הביקורת בצד, יש רגעים שנוצרים על המסך שהם חזקים מאיתנו. המוח מתרוקן ממחשבות, הגוף מתמסר לרגע, ומבלי שנשים לב, אנחנו מתנתקים מהישיבה באולם ומתבוננים, מזדהים, ולפעמים גם מתקשים להכיל את העובדה שאנחנו לא רואים איזו דמות, מקשיבים לדיאלוגים שנונים, או מזהים את השחקן ההוא הידוע. אנחנו פוגשים בעצמנו.
פרס השחקן בפסטיבל חיפה ומועמדות לפרס אופיר. מאיר גרנר ב"אפריקה". צילום: עדי מוזס
היופי שבפשטות
אורן גרנר, בוגר ומרצה במנשר, הוא יוצר עצמאי ומוערך בסצינת הקולנוע הישראלית, ששם לנגד עיניו להעביר הלאה את הידע והניסיון שרכש ביצירה עצמאית שאיננה מותנית בהכרח במוסדות המימון הממסדיים. באמתחתו סרטים רבים ("גרינלנד", "גבריאל", "טסט" ועוד) שהסתובבו וזכו בפסטיבלים ברחבי העולם, בין היתר בזכות טביעת האצבע הייחודית שלו ביצירת סרטים ספק דוקומנטריים עם חיבור של תסריט ומציאות. "בשנתיים האחרונות של הלימודים גיליתי את המצלמה בפלאפון ופשוט צילמתי כל הזמן. התבוננתי במציאות הרגילה דרך פריימים. אמנם אין ברגעים האלה משהו גדול, אבל יש משהו עוצמתי ומרגש במפגש עם המציאות היומיומית, ביכולת להתבונן בחיים עצמם."
העבודה עם נון אקטורס הולכת יד ביד עם אופי היצירות שלו. אורן מאלץ את הצופה להתמודד עם רגעים פשוטים וחסרי ייחוד על המסך, בסצינות שכביכול נדמה והיו נופלות בעריכה, אבל הן אלו דווקא שעומדות בפרונט ומתגלות ביופיין וחשיבותן. סרטו העלילתי הראשון באורך מלא, "אפריקה", היה מועמד בטקס פרסי אופיר לשנת 2020 לפרסים רבים, ביניהם על הסרט הטוב ביותר, הבימוי, התסריט והמשחק של שחקניו הראשיים. אם לא יצא לכם לשמוע עליהם בעבר, זה מאחר ואלה ההורים שלו, מאיר ומאיה גרנר.
"ממש במקרה ראיתי וידאו של אבא שלי בסלון, אוכל מרק. זה היה בשבילי מאוד חזק ויפה, ומתסריט בנוי העוסק במערכת יחסים בין הורים לבן שעוזב את הבית, הבנתי שהדבר עצמו יותר מעניין אותי״. ההורים לוהקו לסרט הגמר שלו בתפקיד עצמם וכך נולד לו "גרינלנד", שהתמודד אף הוא בפרס אופיר והשתתף בפסטיבל סאנדנס ואחרים. בהמשך עשה גם סרטים עלילתיים עם שחקנים מן השורה, אבל עדיין משהו קינן בו לחזור לעבוד עם נון אקטורס.
התסריט הוא תירוץ לייצר חיים. אורן גרנר. צילום: עדי מוזס
כילד שלא מפסיק להתבונן בהורים שלו, אורן הבין שהוא רוצה אותם גם במרכז הסרט העלילתי הראשון שלו. "היה את החשש האם אבא שלי בתור גיבור יכול להחזיק את הסרט. בשלב מסוים ניסיתי לדמיין את הסרט עם שחקן, אבל באותו רגע הבנתי שלא בא לי לעשות אותו." אורן יצא לדרך חמוש בהורים, המשפחה ובני הקהילה של היישוב נירית. פתאום, בן הזקונים הפך למבוגר האחראי בבית. "זה היה מוזר. עשיתי להם ראיונות, כמו תחקיר דוקומנטרי עם מצלמה, כשאני שואל אותם שאלות. לא היו כמעט חזרות, אבל כשהיו הופתעתי לטובה. הם היו מאוד רציניים, ביקשו שנעבוד על דברים מסוימים, ואפילו נתנו לי הערות. האמת, הם היו ממש מקסימים".
אין ספק שתחושת הבטן של אורן צדקה. "אפריקה" זכה לאהבת המבקרים והמשחק של אביו אף זיכה אותו בפרס השחקן בפסטיבל חיפה. ועדיין, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמדובר בהחלטה שהיא סיכון עצום. כנראה שכדאי וצריך לשאול את השאלה שעומדת באוויר - למה לא לקחת שחקנים שייכנסו לדמויות של ההורים? "הכי חשוב לי במשחק זה לא רק להאמין לבנאדם, אלא להאמין שהוא בנאדם. אחד הדברים הכי מאתגרים בעבודה עם שחקנים זה 'הרצון לרצות', אפילו כשזה מגיע ממקום טוב. אבל בסופו של דבר, העניין הוא שבני אדם לא מנסים להיות עצמם, הם פשוט עצמם. ואז, כששחקן מנסה להיות דמות, זה מרגיש לא אותנטי. זה בניגוד להורים שלי, שלא איכפת להם והם לא מנסים לכבוש את הוליווד. אני אומר להם, בואו תדברו כמו שהייתם מדברים במטבח. נוח להם להיות עצמם."
לראות את עצמנו
לא תמיד זה כל כך פשוט. ההתמודדויות שנדרשות משחקנים הן בכמה מישורים במקביל, ולא כל אדם שיהיה עצמו מול המצלמה יפצח את השיטה. "אם הייתי עובד עכשיו כמו בהנדסת בניין, למשל, עם תסריט שהשלד המרכזי בו הוא הטקסט, הבימוי והנרטיב, אני אעדיף לעבוד עם שחקנים מקצועיים שיידעו את העבודה. היה רגע למשל שלאבא שלי היתה סצינה עם פורקן ריגשי מאוד חשוף, וזה היה קשה. זה לא מי שהוא ביומיום, וזה הערים בפניי קשיים. עם שחקנים זה הרבה יותר פשוט, כי המנעד שלהם מראש הרבה יותר רחב ואפשר להגיע איתם לרגש הרצוי הרבה יותר בקלות."
הבחירה בין נון אקטורס לשחקנים הולכת ללא ספק עם החזון של הבמאי. מה שלא נתון לבחירה, זה שהמצלמה חושפת את מי שעומד מולה במערומיו. וזה קשה לשני המחנות. ובגילוי נאות, במקצועי אני שחקנית. ובוידוי פחות נאות, להיות שחקנית מרגיש לי לפעמים כמו חירטוט אחד גדול. לא מעט פעמים, כשפוגשים אותי לראשונה ומגלים שאני שחקנית, אומרים לי "את לא נראית". בהתחלה הייתי נעלבת, אני לא שחקנית? מי שמכם להחליט? אבל האמת היא, שדיפ דאון בלב, תמיד ידעתי את זה. אם פעם חשבתי שזאת החולשה שלי, היום אני מבינה שזה כוח. כי בסופו של יום, על הספה, כשהעולם הולך לישון, אנשים רוצים לראות את עצמם, לא את מה שהם מנסים להיות.
לא חייבים לכבוש את הוליווד. מאיר ומאיה גרנר בבכורה בטורונטו.צילום: דורותה לכ