מדע בדיוני בתיאטרון? אפילו אלתרמן חשב שכן. לקראת פסטיבל המד"ב והפנטזיה שייערך השבוע בדיזנגוף סנטר, גיא פינקלשטיין עושה לנו סדר בז'אנר שמשום מה לא מקבל מספיק כבוד בארצנו על הבמות. מתברר שמדע בדיוני זה הרבה יותר מחייזרים שיורים קרני גמא ומפלצות
פורסם: 21.6.21
רובוט רודף אחרי רובוט, פיצוץ בחלל, בום. מי שחושב שזוהי תמציתו של ז׳אנר המדע הבדיוני, הגיע אל הכתבה הנכונה, ובשאיפה יסיים לקרוא אותה עם דיסקט אחר בראש. נתחיל בקוריוז: נתן אלתרמן כתב מחזה מדע בדיוני. תודו שהופתעתם! כן, יש מדע בדיוני בתיאטרון (מעט), והוא טוב (מאוד), והוא אפשרי (ביותר).
נתחיל מנטרול מוקש: כמו שיש ספרות שאינה מדע בדיוני שהיא פשוט על הפנים, יש גם ספרות מדע בדיוני שהיא מערבון בחלל בגובה ים המלח. זה יכול להיות אחלה לילדים ונוער, זה יכול להעביר את הזמן בנעימים למבוגר כספר טיסה קליל, ובכלל - לא כל מה שאנחנו עושים בחיים זה להאזין לדיטריך פישר-דיסקאו מבצע לידרים של שוברט. וטוב שכך! יש מקום לפישר-דיסקאו ויש מקום לשירי דיסקו מקפיצים, סטייל "איזה כיף, יאבא-דאבא-דו!". החיים הם לא פאזה אחת, וכך גם בסוגת המדע הבדיוני: יש יצירות שהן ״בטהובן״ מוחלט, ויש כאלה שהן "ברבי גירל".
בעוד שרובנו נסכים שכותרת כמו ״שודדי הגלקסיה״ אינה מבשרת על מופת שייצרב בנו לעד (בטח לא לחיוב), רומן כמו ״קץ הילדות״ של ארתור סי. קלארק או ״גר בארץ נוכרייה״ מאת רוברט היינליין די מפוצצים את המוח, עם שאלות קשות, מרתקות, ובלתי נשכחות שהם מציפים על טבע האדם והחברה שבה אנו חיים. אנו. לא אנשים בעוד 2000 שנה. וזו בדיוק הנקודה: מדע בדיוני טוב הוא כזה שמאפשר לדבר על ה״הכי כאן ועכשיו״ ולהאיר בהווה שלנו נקודות שדורשות שיפנו אליהן את הזרקור, באמצעות הרחקתן והקצנתן.
מלבד זאת, המדע הבדיוני אינו רק מן הסוג המכונה ״קשה״, כזה המדגיש, בין היתר, פרטים טכניים ומדעיים בפירוט. סולדי-המדע-הבדיוני לרוב מקשרים את המונח רק עם הסוג הזה, מבלי להכיר, אולי, תתי-ז׳אנר אחרים, כמו המדע הבדיוני ה״רך״ (או החברתי), שמתמקד, למשל, בהיבטים סוציולוגיים ופסיכולוגיים של עולם האדם, או זה שעוסק בהיסטוריות חלופיות, נוסח ״מה היה קורה אילו היטלר היה מנצח במלחמה?״ (אם מרחיבים אל המטרייה ה"ספקולטיבית", נכנסים גם ריאליזם פנטסטי, פנטזיה ועוד קשת רחבה של תתי-סוגה). במלים אחרות, "רובוט רודף אחרי רובוט. בום" זו השטחה שעושה לז׳אנר עוול, ומעל לכל - היא פשוט שגויה. לא שיש לכותבת משהו נגד אקדחי לייזר, אבל כל כך הרבה מדע בדיוני לא שמע על כאלה בחיים. מנגד, מה שמדע בדיוני שמע עליו היטב הוא, למשל, שאלות מוסריות נוקבות וביקורת חברתית חריפה. אם אהבתם את "1984" של ג׳ורג׳ אורוול, אז אהבתם ספר מדע בדיוני. ועכשיו נרים את המסך.
שאלות מוסריות וביקורת חברתית. "1984"
מעגל הצדק בבית צבי
רעיונות גדולים במסגרת תחומה
מניין ימי התיאטרון כמניין ימי הציביליזציה, בערך, וכשחושבים על זה כך, קשה להאמין שתחום תרבות כל כך רחב, ענף ומגוון לא חפף למדע הבדיוני. ואכן, הוא חפף וחופף, אבל בשיעור קטן. מדוע? נתחיל מהסטטיסטיקה. נתח המדע הבדיוני בספרות אינו מתקרב לזה של המיינסטרים, לא בארץ ולא במקומות אחרים בעולם. בצמצום למחוזותינו, בארה״ב השיעור היחסי של חובבי המדע הבדיוני גדול מהשיעור היחסי של חובבי המדע הבדיוני בארץ. הוצעו לכך הסברים שונים, אבל זוהי נקודה לכתבה בפני עצמה. ואכן, בארה״ב שיעור מחזות המדע הבדיוני שרואים אור ומוצגים על במה גדול מהשיעור בארץ (וביתר שאת בשנים האחרונות), בהבדל כה חד שלא טרחתי אפילו לבדוק מספרים מדויקים - כשפיל עומד ליד נמלה, המדידות מיותרות במשימה לקבוע ״מה יותר״. כאילו שלא די בכך, כאשר באים לבצע את החפיפה בין ״חובבי תיאטרון״ ל״חובבי מדע בדיוני״, או אפילו בהגדרה רחבה הרבה יותר - בין ״חובבי תיאטרון״ לבין ״אנשים שיסכימו ללכת להצגה שמוגדרת/נשמעת כמו מדע בדיוני״, הנתח מצטמצם משמעותית, שלא לומר מתרסק. עד פה כמות, נעבור לאיכות.
תקרת זכוכית בלתי מבוססת גורסת שהמדיום התיאטרלי מוגבל פיזית ביכולתו להציג באופן אפקטיבי מדע בדיוני. מצד אחד, מובן שהאפקטים שמאפשרים הקולנוע והטלוויזיה עולים פי כמה מונים על אלה שמאפשר התיאטרון, שהוא מידי ובלתי אמצעי (ובעיני דווקא כאן נעוץ אחד מקסמיו הגדולים). מאידך, את אותו הדבר ניתן לומר על ספרות, לא? כלומר, הספרות מתבססת באופן קריטי על הדמיון של הקורא. האם נטען אי פעם שספרות מדע בדיוני אינה אפשרית?
המחזאי הבריטי בן זמננו אליסטר מקדאוול טוען שלמרות שאכן קיים אתגר בהעברה של כל חוקי היקום החדשים בחלל-זמן הצנומים שמאפשרת הצגה, זה בדיוק מה שהתיאטרון עושה, בכל ז׳אנר - מביע רעיונות גדולים במסגרת תחומה להפליא, ואין בכך שום מהפכה. מקדאוול קורא למחזאים ״לשים את הכוכבים על הבמה״ דווקא אם הם אינם חסידי מדע בדיוני, כי דווקא הם, בראייתו, יביאו אל תוך הז׳אנר, ואל הצופים, משהו חדש ורענן. שהרי אחד הדברים הנהדרים במדע הבדיוני בעיניו הוא המבט המרענן על בעיות ישנות. ואכן, בשנים האחרונות מתפתחת ההבנה שעל מנת להציג רעיונות שמאפיינים את ז׳אנר המדע הבדיוני, אין באמת צורך באפקטים ממוחשבים.
רגע, ומה עם אלתרמן, שהוא הפיתיון שעימו דגנו אתכם בחכה בין-גלקטית אל תוך הטקסט? אז סגרנו שמדע בדיוני זה לא רק חללית שיורה קרן פוזיטרונית שמשמידה חייזרים זדוניים ומונעת מהם להשתלט על מאגר האבץ של כדור הארץ. מדע בדיוני מעולה לא באמת נוגע באנדרומדה, אלא דווקא בקרוב ביותר: בשאלות ליבה על האדם, על החברה, על הנפש, על השלטון, על הסביבה. הריחוק מסוים בין התיאטרון לבין המדע הבדיוני, שאף פעם לא היו BFF, דומה קצת לאחים חורגים שמנסים מדי פעם ללכת לאכול ביחד גלידה. אמאמה? אם הם בוחרים בגלידריה הנכונה, וואלה - יוצא טעים טילים.
Heading 5
הזווית הישראלית
עד לתחילת המאה ה-20, המדע הבדיוני פגש במסך הרביעי בעיקר דרך עיבודים לספרות הז׳אנר, כמו ״פרנקנשטיין״ של מרי שלי או ״ד״ר ג׳קיל ומיסטר הייד״ של רוברט לואיס סטיבנסון. אלמנטים של מדע בדיוני אפשר למצוא עוד אצל אריסטופנס, ויש שיאמרו שגם אצל שייקספיר ב״הסערה״. אבל עזבו ״אלמנטים״, בואו נדבר הארדקור: דרמת המדע הבדיוני המקורית המשמעותית הראשונה ראתה במה ב-1921 בצ׳כיה, בדמותו של המחזה "R.U.R" מאת קרל צ׳אפק, אשר בו, בתיאור שטחי שאינו עושה לו חסד כלל, רובוטים משתלטים על העולם ומכחידים את בני האדם. גם אם לא שמעתם על R.U.R"" ישירות, אין אחד שלא נתקל בו בעקיפין: בכל פעם שאתם משתמשים במילה ״רובוט״, אתם מהדהדים את המחזה, בו נעשה לראשונה השימוש בביטוי, שנגזר מ-Robota, ״עבודה״ בצ׳כית (רעיון של יוזף צ׳אפק, אחיו המשורר של קרל, שקיפח את חייו בברגן בלזן בעוון קומוניזם). ועכשיו נעבור לעברית.
מדינת ישראל, אלימינציה: לא שווייץ, לא ניו זילנד, לא איי פארו. במלים אחרות, יש לנו בעיה או שתיים להתעסק בהן, ולאנשים אין בולבול לשגות בדמיונות על ״מה היה אילו״ או על מסע לסיגנוס X-1. ובכל זאת, בישראל יש אנשים יצירתיים ומעזים למכביר, בכל התחומים, בהם גם כאלה שהלכו באומץ נגד הזרם והעלו על בימה ארצישראלית מחזות מדע בדיוני, ולא - לא מדובר רק ב״משוגעים לדבר״ אזוטריים (או בהפקות של פסטיבלי חובבים, שהן תחום בפני עצמו), אלא גם בכמה שמות גדולים שיקשיתו לכם את הגבות.
אמרנו "R.U.R"? המחזה המצליח, שתוך שנים ספורות מהצגת הבכורה בפראג תורגם לעשרות שפות, דרס לו רגל גם בשפת אבותינו. לאחר שתורגם על ידי לא אחר מאשר אברהם שלונסקי, עלה עליו המסך ב-1930 בתיאטרון האהל, וב-1956 בהאהל חיפה. ב-1965 (כבר גילינו, אז תעשו את עצמכם מופתעים) - מחזה מקורי מאת נתן אלתרמן ושמו ״משפט פיתגורס״ עולה בהבימה ויורד באותה המהירות, אחרי 13 הצגות בלבד בעקבות שלל עגבניות מילוליות שהשליכו לעברו הקהל והמבקרים. תקציר המחזה מארכיון הבימה: "נתן אלתרמן מציג את בעיית השתלטות הטכניקה על האדם המודרני, עד כי פרשת רצח צריכה למצוא את פתרונה באמצעות מחשב אלקטרוני. העלילה מתרחשת במכון מדעי העוסק בבניית מחשב אלקטרוני מהמשוכללים בעולם. המחשב מדבר, מלא באינפורמציה, אמנם הוא עדיין לא יודע לשקר, אבל צוות המדענים עובד גם על זה. הוא אינו יודע שסוד קיומו וגורלו נתון בידי מדען שפיקח על בנייתו. המחזה מעלה את השאלה האם תוכל המכונה לתפוס את מקומו של האדם, ומסקנתו היא שעל אף המדע והישגיו, לעולם תגיע המכונה ליסוד המוסרי הראשוני של האדם. המדע הוא רק מפלט האנושות ואסור לה לאבד את יסוד הפיכחון והמחשבה.״
אמרתם רובוט, אמרתם R.U.R. המחזה הצ'כי בבימות פראג
בעקבות הכישלון במערכה, אלתרמן חרג ממנהגו והוסיף למחזה אחרית דבר, על מנת להסבירו. יש לציין כי היו מי שסנגרו על היצירה, אז והיום, וטענו כי עוקצה לא הובן או לא הוערך נכונה. עוד בגזרת המקור, ב-1966 כתב דוד שחם מחזה קצר, חד וחכם בשם ״המוח העליון״, ובו מתוארת המדינה הראשונה שהנהיגה את שלטון התבונה באופן מלא. לא הצלחתי למצוא האם המחזה ראה במה, אך קריאתו מענגת. ב-2001 עלתה בקאמרי הצגה מאת מתי גולן ושמה ״אטום״. היא הובילה לפיצוץ אטומי ולסערה רבתי, עד שלאחר שמונה שבועות בלבד ירד עליה המסך. ב״אטום״ מתוארת השתלטות של חרדים קיצוניים על המדינה ושימוש בנשק אטומי על מנת לקרב את ביאת המשיח. השערורייה סביב המחזה הגיעה עד לדיון בכנסת ולהתערבות של שר המדע, התרבות והספורט דאז מתן וילנאי, שנחלץ להגנת חופש הביטוי והיצירה.
ב-2007 זכה בפסטיבל עכו המחזה המקורי "היטלר, הרובוט והסכין" מאת בועז דבי, המורכב, בעצם, משני מחזות - הראשון מציג ילד שמתגלה כרובוט, ושאלות נוקבות ומעניינות על חינוך, הורות ונפש. ב-2018 (ובימים אלו היא מוצגת שוב שם גדול מעז, כאשר עוזי וייל ורוני סיני מעלים בהבימה קומדיה רומנטית חכמה ושמה "הרובוטית" (שבימים אלו מוצגת שוב): גבר גרוש רוכש לעצמו רובוטית מושלמת לשם הגשמת הפנטזיות שלו. ההסתבכויות המשעשעות לא מאחרות לבוא, ואיתן תהיות עמוקות שנוגעות באדם, הרבה יותר מאשר ברובוט.
עוד נחשף הקהל הישראלי לכמה עיבודים תיאטרוניים לספרי מדע בדיוני, בהם "דו״ח התקדמות" שעלה בתמונע - עיבוד מאת ״קבוצת עבודה״ ויגאל זקס (שגם שיחק) לאחד מסיפורי המדע הבדיוני הגדולים והאהובים בכל הזמנים, "פרחים לאלג׳רנון" של דניאל קיז. תיאטרון קליפה עשה משהו בכיוון אחר לגמרי, עם "חלום ליל קיץ בחלל", שהוא "עיבוד בין-גלקטי וחסר בושה לקלאסיקה של שייקספיר", המיועד למבוגרים בלבד וזכה לביקורת אוהדת של ננו שבתאי ב"הארץ". כדאי לעקוב, כי ככל הנראה אמורים להתפרסם מועדים נוספים להצגה זו. ומה עם "הגולם" אתם שואלים? הצגות המבוססות על סיפורי גולם ביהדות הן עולמונצ׳יק בפני עצמו. לרוב, הגלמים נחשבים לדמות פנטסטית, אם כבר, ואולם לא קשה לתייג אותם כרובוט - עוד סוגיה הדורשת כתבה נפרדת.
תהיות על טבע האדם. "הרובוטית"
אחרון-אחרון חביב שדורש אזכור הוא תחום תיאטרון הילדים. גם כאן, נראה כי ההצגות המצליחות בז׳אנר הספקולטיבי נטו בהחלט לכיוון הפנטסיה, הקסם והאגדה. ואולם פה ושם מבליח גם המדע הבדיוני, כמו במקרה של "פלנטור - חבר מכוכב אחר" בכיכובו של חנוך רוזן בשנות השמונים, ו"צי.פי. - חברה מכוכב אחר" (יש לקוות שהעלילות עצמן יצירתיות יותר מבחירת השמות), אשר הושקה ב-2002 והציגה חייזרית סימפטית, הלא היא ציפי שביט (אחלה שם משפחה לסוגה), המסייעת לתושבי שכונה מנומנמת במאבקה באיש עסקים שמאיים להחריב את בנייני המגורים לטובת מגדלי משרדים. ב-2013 הועלתה הצגת איכותית ונפלאה לילדים, עיבוד של שמואל שוחט ליאן טיכי, גיבורו של סטניסלב לם ("סולאריס"). התוצאה היא "הרפתקאות יאן טיכי בכוכב הרובוטים", בכיכובו של נמרוד אייזנברג המעולה. קסם של הצגה!
מדע בדיוני בתיאטרון? אפילו אלתרמן חשב שכן - חתיכת טיעון לטובת המצדדים. משתוקקת שמישהו ירים את הכפפה ויכיר לקהל המאה ה-21 את פית, גיבורו הממוחשב של "משפט פיתגורס", מאת גדול משוררי ישראל. אם יורשה לי פאנץ׳ לסיום, מדע בדיוני בתיאטרון זו לא פנטזיה.
יריד סנטר קון למדע בדיוני ופנטזיה, בשיתוף אמא"י - ארגון מנגה ואנימה ישראל, והאגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה, ייערך בדיזנגוף סנטר ת"א בחמישי-שישי 25-24.6. לפרטים לחצו כאן.