רנה שינפלד, מחלוצות המחול הישראלי, לא רוצה שתתפעלו מהשפגט שהיא עושה בגיל 82. אז מה היא כן רוצה? יותר רקדנים מבוגרים על הבמה, למשל. לכבוד מופע חדש היא פינתה לנו שעתיים בלו"ז הצפוף שלה לשיחה על פייסבוק, מגישות טלוויזיה מושלמות מדי, חפצים כמקור השראה ואיך נהפכה לסבתא סורגת בגלל הקורונה
פורסם: 12.4.21
בשנה האחרונה, בזמן שהפכנו כולנו לבשלנים בחסות הקורונה, רנה שינפלד לא הפסיקה לסרוג. "בקורונה הסריגה הצילה אותי," היא מספרת ומציגה בפניי תיקים ססגוניים שיצרה משקיות ניילון ומפות קרושה בעבודת ידה, יד אמן. בימים סרגה, בלילות כתבה שירים, ועכשיו גם השירים וגם המפות נארזו לתוך מופע חדש - "בת קול ברוח".
עם חזרתו של עולם התרבות לחיינו, חזרה גם שינפלד (82), רקדנית, כוריאוגרפית ומורה למחול, להיות אשה עסוקה מאוד. מלבד המופע, יש לה תיאטרון מחול משלה לנהל ופרויקטים בזה אחר זה - כולל עבודה לפסטיבל ישראל עם האמנית מיכל רובנר ("כל הפסטיבל הוא קשרי רוח בין אמן לאמן ישראלי אחר. אני בחרתי במיכל ומיכל בחרה בי").
רק אתמול ביטלה פגישה לגבי הפקת אמנות שכונתית שביקשה את השתתפותה, מחמת עייפות. זה קרה אחרי שהתראיינה בזום במשך שעתיים לפרויקט ענק של ג'וליארד, בית הספר הגבוה לאמנויות בניו יורק שבו למדה בצעירותה. "ראיינה אותי באנגלית מישהי יפנית ולא כל כך הבנתי את המבטא שלה," היא משתפת. "מישהי אחרת אכלה שם כל הזמן. ראיתי גם מישהו מפהק. אני לא מתה על הזום, אבל אין ברירה. קובי אמר לי שהוא אוהב את הזום. זה נוח לו לעבוד ככה מהבית. הוא לא צריך להיות בפקקים שלוש שעות כדי להופיע."
קובי הוא קובי מידן, שנשוי לבתה של שינפלד, תמר, מטפלת בתנועה במקצועה. לשינפלד ולבעלה אורי פיגנבלט ("אנחנו ביחד מגיל 17") בן נוסף, רלי, מנהל התיכון האנתרופוסופי זומר ברמת גן. אם שם הכותרת "רנה בלרינה" מוכר לכם איכשהו, זה לא במקרה. לבעלה היה בית חרושת לנעלי ילדים בשם "דובון", שייצר גם את קו נעלי הריקוד רנה בלרינה.
.jpg)
פרויקטים בזה אחר זה. "היומן". צילום: עופרה פרידמן
המקל שהרקיד אותי
המפגש ביני לבין רנה בלרינה האמיתית מתחיל בחזרה שהיא עורכת בסטודיו. בדיוק בשעה היעודה היא מחכה לי מחוץ לביתה (הסטודיו ממוקם מתחת לבית, בקומת הקרקע) ברחוב שקט בצפון הישן של תל אביב. היא לא מבזבזת זמן, מורה לי לחנות במקום ששמרה לי, נותנת לי להתארגן עם הלפטופ ומיד מתחילה בחזרה. לו היתה זו פגישתנו הראשונה, הייתי אולי חושבת שמדובר בפרסונה קפדנית וחמורת סבר. אלא שההיכרות הראשונית בינינו נערכה כמה ימים קודם לכן, בזמן שהתיישבה לידי במופע של להקת בת-שבע. רק באותו בוקר נקבע מועד הראיון, והנה בערב, לגמרי במקרה, היא יושבת במרחק של כיסא אחד ממני (בכל זאת קורונה) - והתגלתה כאשת שיחה לבבית ונעימה.
בהמשך היום נפטפט שתינו על המופע של להקת בת-שבע, ששינפלד היתה בין מקימיה, אבל עכשיו נחזור לסיבה שלשמה התכנסנו – המופע שלה. מדובר בערב המחולק לארבעה: "היומן" ו"שירי"- קטעים של סולו יחיד, "באי שלי המאושר" - קטע סולו נוסף עם וידיאו ארט צבעוני של האמנית אורנה אלשטיין, וקטע של להקת המחול של שינפלד, בשם "לאן מכאן". כולם בבכורה על הבמה.
שינפלד ידועה בסגנון ריקוד ייחודי, המשלב חפצים ואביזרים. "הגעתי להבנה של הגוף רק עם חפצים," היא מסבירה. "קורה לי שאני יורדת לפה, לסטודיו, ואין לי כוח לרקוד. לא בא לי. אבל ברגע שאני רואה חפץ אני מתעוררת, אני מקבלת כוח."
בכורה על הבמה. "לאן מכאן"
אצל רוב האנשים זו המוזיקה שמעוררת ריקוד.
"גם מוזיקה מעוררת אותי, אבל חפץ הוא כמו חבר. למשל המקל כתומך, כמדריך, כהמשך של הגוף. גם לו יש מוזיקה שאפשר ליצור איתו. החפצים שלי הם התפתחות של מה שעשיתי אצל מרתה גרהאם. הרי מרדתי בה (שינפלד הגיעה בגיל 20 ללמוד בניו יורק עם מלגה אצל גרהאם, כוהנת המחול הגדולה. לאחר מכן קיבלה מלגה בג'וליארד ועברה לשם - י.מ), אבל גם אצלה היה לי חוט, היה בד, היה מקל."
בחזרה אני רואה איך זה קורה באמת. צינורות גמישים, קובייה, כיסא, ספר תמונות שלה בצעירותה, יומן שבועי עב כרס, עציץ מיובש, לוח קאפה. כל אלה ועוד מקבלים עכשיו חיים על הבמה. הם כחומר ביד היוצרת, וגם ההפך - גורמים לתנועות ולהבעות הפנים לנבוע ממנה. כך למשל, שני צינורות הופכים לכנפיים של פרפר, ואז לשער שממנו יוצאים ונכנסים לעולם אחר. אל העציץ המיובש היא מגיעה אחרי שהיא יורדת לשפגט ומפיחה חיים בעלים המקרקשים. את מפות הקרושה, שאותן סרגה, היא מערסלת כמו שאוחזים תינוק ואז פורשת אחת מהן על גופה כמו טלית. כשהיא רוקדת עם ספר התמונות מפעם, היא מחבקת אותו, מחייכת, אולי אפילו קצת משוויצה בו, אבל בשום אופן לא מבכה את מה שהיה ולא יחזור עוד. ברקע אנחנו שומעים הקלטות שלה, מקריאה שירים פרי עטה וגם קטעי מוזיקה (בהם "שיר ללא שם" בביצוע יהודית רביץ, שממנו לקוח שם המופע).
תפסיקו להיות מושלמות!
במשך 40 דקות היא רוקדת ברצף, בלי לעצור לרגע. מדובר ללא ספק בתופעת טבע, אבל שינפלד לא אוהבת את ההתפעלות של הסביבה מגופה המופלא בגילה המופלג, בדיוק כמו שהיא סולדת מהסגידה לנעורים. "חובה לעלות על הבמה בכל הגילאים, ולא להפסיק לרקוד בגיל 30," היא אומרת. "צריך להביא לבמה את החיים האמיתיים. לא בלוף. לא אידאה. אני לא יכולה לסבול שאני רואה בפייסבוק רקדניות צעירות שמעלות את הרגל עד האוזן."
בחלק האחרון במופע החדש עומדים על הבמה ששת הרקדניות והרקדנים כשהם מחופשים למעין אלילים. בשלב כלשהו הם מורידים את המסיכות ואז מתגלה גם מגוון הגילאים של חברי הלהקה. "מגיל 25 ועד 50," אומרת שינפלד.
הזכרת את פייסבוק. כולם היום מצטלמים כשהם רוקדים, בטיק טוק, באינסטגרם. לא מתחשק לך להפוך לכוכבת רשת?
"אני כן מעלה קטעים בפייסבוק, אבל אני לא כמו בני הדור הצעיר שזקוקים כיום להיות כוכבים. אני יודעת שאני כוכבת, אבל מסוג אחר. קשה לי מאוד גם לראות בטלוויזיה את כל השואו. זה לא החיים עצמם. למה צריך לאפר את כל מגישות החדשות? כולן נראות אותו דבר. אתה רואה את המאפרת יותר מאשר את הבן אדם. חבל. המושלמות הזו היא חינוך לא טוב. זה תהליך שעברתי בשנים האחרונות עם הוואסי סאבי, תורה יפנית שאומרת לא לשלמות, לא לסגידה ליופי. כן לפשטות. כן לטבעיות. אנחנו שונים אחד מהשני, וזה כל היופי. יותר טוב לי ללכת לראות את העצים והברווזים בנחל הירקון מאשר לראות מה שמראים בטלוויזיה. אני גם לא אוהבת את זה שאומרים לי 'אם הייתי יורדת לברכיים כמוך לא הייתי קמה'. אני לא רוצה שיתפעלו מהשפגט ולא מהטכניקה, אלא מהאמירות, מהנפש. הגוף הוא הנפש."
לא לשלמות, כן לפשטות. שפגט בגיל 82. צילום: נטשה שחנס
דיברתי בשבוע שעבר עם כוריאוגרף, שחשב שלא צריך לתת לקהל שום מידע לפני מופע. הוא הסביר לי על המופע שלו רק בגלל שהיה מחויב מצד ההפקה. אני דווקא הרגשתי שזה עזר לי להבין טוב יותר מה אני רואה. מה דעתך?
"אני חושבת כמוהו."
אבל אז אולי לא כולם יבינו את האמירות שלך, למה התכוונה המשוררת.
"הקהל הוא גם אמן, הוא גם לוקח חלק ביצירה. תפקידו להיות שותף ביצירה ולא מבקר או שופט. לא לשקול אם זה טוב או רע. אני בהחלט חושבת שצריך לחנך אותו לקלוט את היצירה. יש משפט שאומר 'מה שאתה אומר על כל יצירה שהיא, מדבר יותר עליך מאשר על היצירה עצמה'. אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואסור לשכוח גם את זה."
ואיך בכל זאת יכול האמן להעביר את המסר שלו?
"יש שם לריקוד, יש שירים, יש מנגינה ויש תנועה. מכל דבר הקהל לוקח מה שהוא יכול. זו עבודה קשה להיות קהל. בעיניי לא מספיק לצפות באותה יצירה רק פעם אחת. ברוב היצירות, גם של מרתה גרהאם, צפיתי מיליון פעמים. וכל פעם, אגב, היא שינתה משהו."
ילדה נצחית
ואם הקהל הוא אמן, ילדים בעיניה הם בכלל מאסטרו. בכניסה לסטודיו שלה תלויים ציורים של חלק מחמשת נכדיה. ציוריהם המאוד מופשטים של שניים מהם, שחר ונגה - כשהיו בני 3 ו-5 בהתאמה -אפילו נבחרו לעטר את אחד מספרי השירים שלה. "אני מסתכלת על ציורי ילדים, מאוד אוהבת לעשות את זה לאחרונה. יש אימרה של פיקאסו, 'לקח לי ארבע שנים ללמוד לצייר כמו רפאל. לקח לי כל החיים ללמוד לצייר כמו ילד'. גם אני משתדלת להיות ילדה. ילד הוא אמן, הוא כל הזמן יוצר. הנכדים שלי כל הזמן היו משחקים, ולאט לאט הם מפסיקים. אנחנו מחנכים את הילדים להיות חכמים, לדעת הרבה. אני לא מבקרת. זה קל להיות ביקורתית. אולי זה נכון ואלה הם החיים, אבל בגילי, במבט לאחור, זה חבל. בגיל מסוים אנחנו חוזרים להיות ילדים. זה תהליך."
את חושבת שתמיד היית ילדה? שאת ילדה נצחית?
"כן. אני חושבת שכן. אבא שלי היה אדם מאוד אופטימי ויכול להיות שספגתי את זה ממנו."
בחלק מהשירים שלך את אפילו גוערת בעצמך.
"זו פעם ראשונה שאני משתמשת בשירים בצורה חדשה. בדרך כלל אני רוקדת את השירים. בריקוד הזה יש תוכחה. אני מפקדת על עצמי. זה דיאלוג ביני לביני. יש שתי רנות. לא רק בקול ובתנועה – 'לא נשאר לך הרבה זמן לדפדף ביומן', לעומת רנה הרקדנית שדווקא כן מרגישה שיש לה הרבה זמן. או, 'מה את מחפשת בתוך האש את היש'. אל תעשי את זה. הריקוד עצמו זה אש."
לא נשאר לך/הרבה זמן/לדפדף ביומן/להביט לאחור/לשמור/שימי ידיים בכיסים/כסי את הפנים/ראי מה קורה/שם בפנים/שלמי את המחיר/המשיכי להאיר/אין לך דרך אחרת (מתוך "לא נשאר לך הרבה זמן")
ילדה נצחית. רנה שינפלד והתיקים. צילום: יפעת מנוס
"בת קול ברוח", חמישי 22.4 ב-20:30, שישי 23.4 ב-12:00, בסוזן דלל, תל אביב.
כרטיסים: 90 ש"ח.