המסך הגדול

איתמר שדה

הדרך אל האוסקר

לקראת טקס פרסי האקדמיה לקולנוע שייערך הלילה, קבלו את שני הסנט שלנו לגבי חמש הקטגוריות המרכזיות

%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9E%D7%A8%20%D7%A9%
פורסם: 27.3.21

טקס פרסי האקדמיה האמריקאית לקולנוע ה-94 שייערך הלילה ((בין ראשון לשני), מבטיח קרב טיטאנים רציני בין כמה במאים ותיקים, ביניהם אחד מהקאמבקים הזוהרים של השנים האחרונות - שיבתה של ג'יין קמפיון כמועמדת מובילה אחרי שנות מדבר רבות מדי והיעדרות מטקסי פרסים. אחד התקדימים המעניינים השנה הוא שלוש המועמדויות של "תברח" - בקטגוריות הסרט הזר הטוב ביותר, הסרט התיעודי הטוב ביותר וסרט האנימציה הטוב ביותר - ויהיה מעניין לראות כיצד יבחרו, אם בכלל, חברי האקדמיה לצ'פר את הסרט המיוחד אבל המאוד קטן הזה. גם בקרב פרסי המשחק מסתמן קרב מותח בין תותחיות ותותחים כבדים, וכל מועמד בקטגוריות הראשיות הם שמות גדולים וידועים.  בתוך הסבך הגדול הזה, ניסינו לפלס את הדרך אל המועמדים הראויים בחמש הקטגוריות החשובות בשילוב חוסר הזהירות הנדרשת.

השחקנית הראשית הטובה ביותר

 

ג'סיקה צ'סטיין - "העיניים של תמי פיי" 

אוליביה קולמן - "הבת האפלה" 

פנלופה קרוז - "אמהות מקבילות" 

ניקול קידמן - "הזוג ריקרדו"

קריסטן סטיוארט - "ספנסר"

 

לאוליביה קולמן יש את מגע מידאס. כמאמר המשפט הידוע "אין תפקידים קטנים", היא עושה מטעמים מכל תפקיד שבא לכיוונה. חוץ מהמטאפורה, יש לה גם פסלון זהב על תפקידה ב"המועדפת". לקולמן אולי אין את מנעד הזיקית שיש לשחקניות כמו מריל סטריפ וגלן קלוז, אבל יש לה שליטה יוצאת דופן בזיקוק האנושיות של הנשים השונות והפשוטות שהיא מגלמת.

 

לצד החיקויים המדויקים טכנית של נשים מפורסמות על ידי שאר המועמדויות ברשימה (להוציא את פנלופה קרוז), קולמן מגלמת בסרט "הבת האפלה"" אשה אנונימית. במשחק שלה אין חיקוי, אין שמץ של מלאכותיות. היא מדייקת כל כך את דמות האשה הרדופה שבמרכז הסרט, כולל קשת רבה של פגמים ובחירות בלתי מוסריות, עד שקשה להתכחש לאשה הקשה הזאת ולא להעניק לה סימפטיה על אף שלעתים היא אינה ראויה לה. קולמן פורצת עבורה את הדרך אל הלב הסגור של הצופה.

השחקן הראשי הטוב ביותר

חאווייר ברדם - "הזוג ריקרדו"

בנדיקט קמברבאץ' - "כוחו של הכלב"

אנדרו גארפילד - "טיק, טיק... בום!" 

וויל סמית' - "משפחה מנצחת" 

דנזל וושינגטון - "הטרגדיה של מקבת"'

 

השחקנים המתמודדים השנה על פרס השחקן הראשי הטוב ביותר מגלמים כולם תפקידים שנמצאים באופן בולט באזור הנוחות שלהם. עבור בנדיקט קמברבאץ', גילום הדמות המיזנתרופית ב"כוחו של הכלב" זוהי הליכה בפארק, וב"טיק, טיק... בום!" כבחור סימפטי וחולמני, אנדרו גארפילד בעצם משחק גרסה של עצמו. גם וויל סמית', שמגלם את אביהם המסור של צמד הטניסאיות סרינה וונוס וויליאמס ב"משפחה מנצחת", נמצא במגרש שכבר שיחק בו בעבר. ב"המרדף לאושר" גילם אב שמונע מהרצון לעתיד יותר טוב עבור בנו, ועל תפקידו זה היה גם מועמד לאוסקר. יש נקודות השקה רבות בין שני התפקידים, וגם כאן וויל סמית משווה לדמות גם עוצמה וגם יגעות גדולה. אלא שהפעם סמית' מוסיף לאב העקשן ניאונסים שהופכים אותו לדמות מורכבת יותר, וכך למרתקת יותר. מצד אחד יש בו צניעות ומנגד הוא עשוי להיות דוגמטי ומטיפני. סמית' אוגר את המורכבויות בהופעה פיזית מרשימה המשדרת כבדות, ומצליח להעביר את העול של אדם שאיבד את אונו שהדרך שלו להשיב את כבודו הוא דרך העתיד של בנותיו, גם ללא המניירות המוכרות וצרורות של בדיחות, הנכס החזק ביותר שלו.

התסריט המקורי הטוב ביותר

 

"בלפסט"

"אל תסתכלו למעלה"

"משפחה מנצחת"

"ליקריץ פיצה"

"האדם הגרוע בעולם"

 

מפתיע עד כמה הסרטים "בלפסט" ו"אל תסתכלו למעלה", שעוסקים בקטסטרופה אנושית, מספרים סיפור זהיר ואפילו מתנחמד. יש בהם לא רק נוסחתיות שקל לעכל, הם גם דומים להפליא לסרטים אחרים. "אל תסתכלו למעלה" מזכיר מחד קומדיות על סוף העולם ומאידך שואב הרבה מתסריט המופת של "רשת שידור"; "בלפסט" הוא אוסף של כל קלישאה מצליחה מסרטי התבגרות לדורותיהם. מול שני אלה ניצבים שלושה תסריטים שהרגשתי בהם מידה רבה יותר של מקוריות, ומתוכם בולט באופן מובהק התסריט של פול תומס אנדרסון ל"ליקריץ פיצה". תומס אנדרסון, שגם ביים, רקח רצף בלתי נשכח של רגעים בלתי שגרתיים ומפתיעים שמתחברים למבט נוקב על שנות השבעים של המאה הקודמת. התסריט הממזרי מספר לכאורה על סיפור אהבה הנרקם בין שני צעירים שנראים כמו השכנים שלנו והקשיים העומדים בדרכם לממש את האהבה, אבל זו רק עטיפה דקה לקונפליקט עמוק יותר, בין מה שטהור למה שמסואב בעולם. דרך האקלים שבהם חיים הגיבורים, תומס אנדרסון מותח ביקורת על מיזוגניה, גזענות, הומופוביה, אלימות משטרתית, הוליווד, ואפילו על סרטי ההתבגרות עצמם.

הבימוי הטוב ביותר

 

קנת בראנה - "בלפסט"

ריוסוקה המגוצ'י - "הנהגת של מר יוסוקה"

פול תומס אנדרסון - "ליקריץ פיצה"

ג'יין קמפיון - "כוחו של הכלב"

סטיבן ספילברג - "סיפור הפרברים"

 

לצד ג'יין קמפיון, הבמאית של "כוחו של הכלב", מועמדים שני גיבורים של סינפילים (חובבי סרטים), פול תומס אנדרסון וסטיבן ספילברג. אנדרסון וספילברג הם שני אוטרים שתביעת האצבע שלהם מובחנת בכל דבר שיעשו. הם שני מנצחים ששולטים בכל אספקט בסרטים שלהם ומתזמרים אותם שוב ושוב לכדי יצירות שבהן הצילום, המוזיקה, העיצוב האמנותי והמשחק נמצאים בהרמוניה מתמדת. אבל, דווקא משום שקמפיון לקחה חומרים דלים יותר מעמיתיה - מערבון איטי ומעט פרימיטיבי שנע בקצב של טפטוף מברז דולף -  וצירפה מחומרים אלה תכשיט קולנועי שמרגיש הרבה יותר, היא הוכיחה שבימוי נכון יכול להעמיד סך העולה על חלקיו. היכולת של קמפיון להחיות מרחב גיאוגרפי שלם ולהעניק לו תחושה חוץ עולמית מזכיר את סרטה החד פעמי "הפסנתר", הסרט הקודם שעליו היתה מועמדת.

הסרט הטוב ביותר

"בלפסט"

"קודה"

"אל תסתכלו למעלה"

"הנהגת של מר יוסוקה"

"חולית"

"משפחה מנצחת"

"ליקריץ פיצה"

"סמטת הסיוטים"

"כוחו של הכלב"

"סיפור הפרברים"

 

הקטגוריה הכי חשובה בטקס צפופה במיוחד השנה, ובה נאבקים לא פחות מעשרה סרטים. לתחושתי, יש פה כמה סרטים בינוניים ומטה שמתגמדים עוד יותר אל מול היצירות המורכבות והאיכותיות יותר. בכלל זה תמוהה כניסתו של "סמטת הסיוטים", סרטו הסתמי ביותר של גיירמו דל טורו, שחוץ ממועמדות זו קיבל רק מועמדויות טכניות.
 

מבין הסרטים הבולטים ברשימה, נראה שהסרטים שעשייתם סטנדרטית יותר, כמו "כוחו של הכלב" ו"בלפסט", יותר ידברו אל מצביעי האקדמיה, אבל למרות שאין הרבה סיכוי ל"ליקריץ פיצה" האידיוצנטרי ו"הנהגת של מר יוסוקה" המנופח, אלו לטעמי שני הסרטים הראויים יותר מבין שאר הסרטים ברשימה. בשניהם מרגישים את מלוא הכוח של המדיום, את האיכויות האמיתיות שמתגלות בקולנוע כאשר מורידים את הבלמים (ב"הנהגת של מר יוסוקה" באופן מילולי),  ומוכנים להסתכן ולאתגר את הצופים. שני הסרטים מייצרים רגעים שנצרבים במוחו של הצופה, והם מפגן של אמנות הקולנוע בשיאה.  

טקס האוסקר ה-94 יועבר בשידור חי החל מ-1:30 שעון ישראל. שידור בלעדי ב־yes1 וב־STINGTV