"דוקאביב", הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע דוקומנטרי בת"א, מציע חוויה מרחיבת דעת עם מגוון מרשים של סרטים מקומיים ובינלאומיים. גם הפעם משלב הפסטיבל הקרנות חוצות ליד הים, ואירועים נוספים שמומלץ לבדוק. השנה תוכלו לצפות בכל הסרטים גם באופן מקוון. ויש גם שלוש המלצות שוות
פורסם: 1.7.21
חג הקולנוע התיעודי "דוקאביב" שהתחיל היום (חמישי 1.7) יימשך עד ה- 10 ביולי. במהלך עשרת הימים של הפסטיבל יכבשו יותר ממאה סרטים דוקומנטריים מהארץ ומהעולם את סינמטק ת"א, ואיתם נפליג אל סיפורים שלא ייאמנו מקצוות תבל, וגם נצלול עמוק יותר לתוך הסיפור המקומי שלנו. השנה ייערך הפסטיבל במתכונת פריבילגית במיוחד, כשבסרטים יהיה אפשר לצפות באולמות או באופן מקוון. בנוסף, מי שרוכש מנוי מקבל גישה חופשית אל כל סרטי הסטודנטים באתר, שבהם בוודאי יתגלו פנינים, אז ההמלצה שלנו היא ללכת על פול בורד.
כמיטב המסורת, ב"דוקאביב" יקרינו גם השנה סרטים בכניסה חופשית בסמוך לפלא הדוקומנטרי של כולנו, הלא הוא הים. הפעם יוקרנו שלושה סרטים בחוף הילטון בימים ראשון-שלישי (6-4.7), ב-20:00: "אנחנו האלף" - מה קורה כשאלף רוקיסטים מתקבצים בעיר קטנה באיטליה בתקווה לשכנע את הפו פייטרז להופיע במקום; "בלושי" – על חייו הסוערים והקצרים של השחקן ג'ון בלושי המנוח; ו"לתפוס גל" - סיפורו של בן לארג, שבהיותו בן 14 בלבד מחליט לכבוש את אחד הגלים הגבוהים בעולם במים הקפואים של אירלנד. מומלץ להגיע לפני שעת תחילת ההקרנות כדי לתפוס מקום טוב, ואולי להספיק אפילו לצפות גם בשקיעה.
כוכב שביט שנפל. "בלושי". צילום מסך
בנוסף, תוכלו ליהנות משלל אירועים מעניינים ברחבי העיר, זה מתחיל במסיבת הפתיחה של הפסטיבל ביום שישי (2.7) בתדר, בשילוב הקרנת הסרט "הרגעים של דאש סנואו" - על בן למשפחת מיליונרים שהפך לאמן פרוע בניו יורק של סוף שנות השמונים; בראשון (4.7) תוכלו לצפות באודיטוריום אניס ביפו בסרט "מרתין לות'ר קינג והאף.בי.איי"; בימי שבת במהלך הפסטיבל ובחמישי 7.7 תוכלו ליהנות מהקרנות מיוחדות במוזיאון ת"א בשילוב כניסה לתערוכות המוזיאון; כמו כן ייערכו מפגשים וכיתות אמן עם יוצרים בולטים.
מבין התחרויות, שכרגיל ברוכות בנושאים הנעים מהאישי אל הלאומי ומציעות מגוון מרשים, בולטת התחרות הישראלית בכמות הביוגרפיות שלה, בין אם של דמויות ידועות, כמו עמוס עוז, שושנה דמארי וענת קם, ובין אם של דמויות נשכחות, כמו יוסף ויץ, לשעבר מראשי הקרן הקיימת לישראל, ורפי נלסון, בעליו של כפר נופש בוהמייני בטאבה.
מדובר בהיצע גדול וראוי שמבטיח ימים של הרחבת תודעה והרחבת אופקים, ויש הרבה מה לראות. ובכל זאת, הנה המלצה על שלושה סרטים בולטים שלא כדאי להחמיץ.
טינה
סיפור החיים של טינה טרנר מוכר לא פחות מלהיטיה הגדולים. ילדות נטולת אהבה ליד שדות כותנה, ההצלחה המטאורית בשנות השישים כאשר שרה בהרכב הרוק של בעלה דאז אייק טרנר, ההתעללות והאלימות הממושכת של אייק, הגירושים ממנו, הקשיים של התנעת קריירת סולו, וההצלחה המטאורית בשנות השמונים ששיאה בהוצאת אוטוביוגרפיה שהפכה לאבן דרך בשיח על אלימות במשפחה בארצות הברית. כל הסימונים הביוגרפיים האלה נמצאים גם בדיוקן הקולנועי הזה, שאמנם לא מנפק גילויים שיפילו אף אחד מהכיסא, אבל מכניס את הדיווה והאגדה לתוך פרספקטיבה קולחת ומרגשת הודות לכמה בחירות מושכלות בכסאות הבימוי והעריכה.
טינה טרנר היא לא רק אייקון מוזיקלי, היא גם אייקון פמיניסטי, וההצלחה והאהבה שהשיגה ובנתה בעמל רב מתוך התהומות מהוות את הנרטיב הכי בולט בלקסיקון הטרנרי. הבחירה להתמקד בנרטיב הזה, תוך ברירה נבונה של חומרי ארכיון, דימויים ויזואליים וקצב, מעניקים לסיפור המוכר נופך ייחודי שמערב רגשית את הצופה והופכת את "טינה" ליותר מעוד סיפור של "נפילתה ועלייתה". ומעל הכל, הדוקו הדחוס מכניס את סיפור החיים של טרנר לקונטקסט שמרגיש נכון ונאמן אל דמותה יוצאת הדופן של אשה פורצת מסגרות. תרומתה הבלתי מעורערת להיסטוריה של הרוק והפופ מסופרת בצורה כמעט אגבית אל מול הניצחון האישי שלה על השדים של חייה. דמותו של אייק שמרחפת מעל הסרט ורודפת אחר טרנר מסרסת ומעניקה עוצמה כאחד, ונוכחותו המתמדת בנרטיב מעצבת במידה רבה את כוחה כגיבורה מסעירה ומרגשת.
בימוי: דן לינדסיי, טי.ג'יי מרטין
2021, 118 דקות, אנגלית
נוטורנו
מול הסטוריטליגנ הקונבנציונלי של "טינה", עומד בקוטב הנגדי "נוטורנו" האניגמטי של הבמאי האיטלקי ג'אנפרנקו רוסי. רוסי, אחד מאורחי הכבוד של הפסטיבל, קנה לעצמו שם של דוקומנטריסט שמפנה את המבט של המצלמה לעבר מקומות ודמויות המצויים במשבר, ונותן להם להתנהל בצורה חופשית מבלי לכפות את הנרטיב שלו. הבימוי ההוליסטי שלו כבר זיכה אותו בעבר בפרסים הגדולים של הפסטיבלים של ונציה וברלין, ובפרקטיקה שלו יש הרבה אמפתיה וכבוד לתרבויות שונות וחוסר שיפוטיות לצדדים השונים של האנושות. ב"נוטורנו" ("לילה" באיטלקית) ממשיך רוסי בקו הזה, והפעם פוסע באומץ אל האדמה החרוכה של אזורי המלחמה בים התיכון.
במשך שלוש שנים צילם רוסי בעיראק, סוריה, כורדיסטאן ולבנון אנשים שונים שהושפעו מהלחימה המתמשכת בארצם, והוא משוטט בין המקומות והאנשים באופן שנראה מעט שרירותי, אך יש בכך אמירה חזקה על טשטוש של גבולות, זהויות וזיקה בסיסית בין בני אדם. ההעמדה של מצלמה באזורים שבהם מלאכי מרום מפחדים לפסוע היא מגע חד פעמי של הצופה עם החורבן של קהילות מרוחקות ועם תוצאות של היסטוריה עקובה מדם של כיבוש, עריצות ומלחמות אזרחים. נאמן לאמירתו של רוברט קאפה, "אם התצלום שלך לא טוב מספיק, לא צילמת קרוב מספיק", רוסי נמצא בכל מקום ומישיר מבט - הוא לא מתערב בשום צורה, לא באינטר-קאטים ולא בוויס-אובר - והפיוטיות והעוצמה מגיעים מתוך הרגע. הוא מלווה אמהות שכולות בבית כלא שבו עונו יקיריהן, נוכח בכיתה שבה ילדים יזידים מציירים זוועות שביצע ארגון דאעש בבני עמם, מתעד את האומץ יוצא הדופן של החיילות הכורדיות במוצב, ואף נכנס אל תוך בית כלא לאנשי דאעש ומצלם בשקט מקפיא דם את הרוטינות שלהם. את הקשר בין אסופת המקומות והאנשים האלה רוסי משאיר לצופים לעשות - הוא מפזר פה רגעים בלתי נשכחים, מלאים בכאב אבל גם באמפתיה וביופי. זו יצירה חמקמקה ולא שגרתית, שדווקא חוסר האחידות שלה מעניקה לה תחושה של שלמות.
בימוי: ג'אנפרנקו רוסי
2020, 100 דקות, ערבית וכורדית
החיים, סרט מצויר
לצד הסרטים החדשים שיוקרנו, יש לבאי הפסטיבל הזדמנות לצפות באחד מסרטי הדוקו המרגשים של השנים האחרונות. הסיפור המדהים מאחורי "החיים, סרט מצויר" גובל כמעט בחוסר אמינות - אוון, ילד אוטיסט שאיבד את יכולותיו המילוליות בגיל שלוש, שב לדבר ולתפקוד מתקדם דרך תיווך של המציאות על ידי סרטים של דיסני. זה נשמע כמו אנקדוטה רזה, אבל זהו סרט מעובה, גדוש בהשראה, ודמותו של אוון כובשת כמעט מהרגע הראשון שהיא מבליחה על המסך.
קשה שלא להישאב לפליאה נוכח ההקבלות שאוון עושה על ידי סיטואציות מסרטי דיסני לחייו ולהתמודדות שלו ונוכח סצינות שלמות שבהן עיניו נוצצות בזמן צפייה בסרטים. כשם שהוא רואה אותם בפעם הראשונה, אלה מזכירות לנו למה אנחנו אוהבים סרטים מלכתחילה. סצינה אחת, שבה אוון וחבריו מדובבים דמויות משנה מהסרטים עם המדבבים המקוריים, מגלמת במיוחד את כל חדוות הצפייה והזיכרון של סרטים, והיא מרגשת כמו שהיא מצחיקה.
ההזדהות של אוון עם דמויות משנה היא נקודה מעוררת מחשבה, שנוגעת בתחושה של אנשים שנגזר עליהם לחוש שהם "דמויות משנה" בחיים האלה. יש בסרט מידה לא מבוטלת של סכריניות, אבל לרוב היא מרגישה מוצדקת. ההתקדמות של אוון אל עתיד עצמאי לא מפסיקה לגרד את הלב, והסרט מקבל איזון נחוץ בחלקו השני, הדיסהרמוני יותר, שבו אוון מגלה שלא כל התשובות מצויות בסרטים, והחיים צופנים לו אתגרים ושברונות לב שמגיעים אחרי ה"והם חיו באושר ובעושר".
בימוי: רוג'ר רוס וויליאמס
2016, 91 דקות, אנגלית