המסך הקטן

 אסתטיקה של מוות ידוע מראש

בשנת 2008 ישב היוצר וואן דונג היוק וכתב את התסריט של "משחק הדיונון" לאחר שנקלע למצוקה כלכלית קשה ותהה עד כמה רחוק יהיה מסוגל להרחיק לכת בשביל כסף. יעברו 11 שנה עד שנטפליקס יגלו עניין בתסריט ויהפכו אותו לסדרה הנצפית ביותר בשירות הסטרימינג. האם היא באמת כזו מקורית ומוצלחת, או שמדובר בגיבוב של שטויות ואלימות סדיסטית שהפך ויראלי ויצא משליטה? 10 הערות על הסדרה שמשגעת את העולם

IMG_0189_1.jpg
תומר בן אזר
פורסם: 16.10.21

1. באזז

 

מאז שעלתה בחודש שעבר בנטפליקס נראה כי בלתי אפשרי לגלול סנטימטר אחד בפיד מבלי להיתקל באיזשהו אזכור של הסדרה הדרום קוריאנית. מוצדק או לא, נראה שהבאזז סביב הסדרה הולך וגובר, ולראיה רק השבוע הוכרז כי "משחק הדיונון" היא באופן רשמי הסדרה הכי נצפית בנטפליקס, עם למעלה מ-111 מיליון צפיות ברחבי העולם (ובכך גברה על "ברידג'רטון" שהחזיקה בשיא עד כה). עם הסתייגות מכך שנתוני הצפייה של שירות הסטרימינג אינם שקופים, ושהם לוקחים בחשבון כל אדם שצופה בסדרה חמש דקות ומעלה, עדיין מדובר במספרים פנומנליים בכל קנה מידה, בטח עבור סדרה "זרה". מה זה אומר בעצם? בעיקר שני דברים טובים, האחד הוא שהתרבות המערבית פתוחה יותר ויותר ליצירות שאינן דוברות אנגלית (ע"ע "בית הנייר" ו"תיכון רוואבי לבנות"), ולנטפליקס מניות רבות לכך. השני, שלא מעט יוצרים ושחקנים אנונימיים מבחינה בינלאומית מקבלים דריסת רגל בבמה הטלוויזיונית הכי גדולה היום וחשיפה למיליוני צופים בכל רחבי העולם (ע"ע "פגע וברח" של ליאור רז ואבי יששכרוף). לגבי טיב הסדרה זו כבר אופרה אחרת, ונראה - כמו כל דבר לאחרונה - שהקהל מקוטב: חלק חושבים שמדובר בסדרה מטמטמת, וחלק אחר ביצירה מטומטמת. כך או כך, התחושה שהיא שפשוט חובה לצפות בה, אחרת תישאר מאחור (ומי שצפה יודע מה קורה למי שנשאר מאחור).

פתוחים יותר ויותר לסדרות שאינן דוברות אנגלית. "משחק הדיונון"

2. שפה

 

למי שאינו מכיר את השפה, קשה בתחילה להתרגל לקוריאנית. ההברות הקטועות, המלים שנשמעות כולן אותו הדבר, סיומי המשפט הארוכים המתנגנים בדרמטיות מוגזמת, כאילו בכל רגע הדובר עלול לפצוח בבכי, ולא משנה אם הוא ממש כועס או סתם קונה אוכל בשוק. תוסיפו לזה את האקספוזיציה הארוכה והמעיקה בפרק הראשון, כשבמשך חצי שעה דוחפים לנו בכפית ארוכה לתוך הגרון את כל הסיבות האפשרויות שבגינן הגיבור נקלע לאן שנקלע, ויש בזה משהו שיכול להוציא מאיזון גם את הצופה הרגוע ביותר. ויש מספיק סיבות לצאת מאיזון בסדרה הזאת. אבל כמו לכל דבר בחיים, גם לקוריאנית מתרגלים ואיכשהו היא נשמעת אינטגרלית וטבעית יותר ויותר ככל שהעלילה מתקדמת והחיבור לדמויות מתחזק. והאמת, יש בזה גם משהו מרענן.

 

3. תרבות

הבמאי והיוצר של הסדרה וואן דונג היוק מספר שכתב את "משחק הדיונון" מתוך מצוקה כלכלית שחווה בתחילת דרכו המקצועית, ותהה עד כמה רחוק יהיה מוכן ללכת במידה והיו מציעים לו סכום כסף אסטרונומי. דונג היוק, כמו יוצרים קוריאנים רבים, מרבה להתעסק בנושאים חברתיים. כך למשל, סרטו "מושתק" מ-2011 מבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו בבית ספר לחירשים, שבו התלמידים עברו התעללות פיזית ומינית על ידי המורים והמנהלים. הסרט, שעורר סערה ציבורית ופוליטית עצומה, העלה על פני השטח סוגיות חברתיות-כלכליות קשות כמו פערי מעמדות, משטרה מושחתת, קשרי הון-שלטון מפוקפקים ועובדי ציבור מסורסים. "משחק הדיונון", שעוסקת אף היא בין היתר בפערי מעמדות ובכוחו המשחית של ההון - ומתכתבת בכך עם בעיות גלובליות זהות המעוררות הזדהות ציבורית רחבה בימים אלו - היא סנונית נוספת מבית היוצר של התרבות הקוריאנית שכובשת את העולם בשנים האחרונות. ולראיה, הסרט "פרזיטים" שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר ב-2019, וסצינת הקיי-פופ - עם המוזיקה, הלהקות, התלבושות - שהפכה ללהיט ומושא לחיקוי של צעירים בכל רחבי העולם, בעיקר בארה"ב. בימים אלו עלתה גם סדרת פשע קוריאנית חדשה בשם "נקמה סמויה" ("My Name"), על בתו של מאפיונר המחפשת לנקום את מותו, ואת הפורמט "הזמר במסיכה" אין באמת צורך להציג. מעניין מה עוד צפוי לנו מהמדינה הצבעונית והמעניינת הזאת.

משחק הדיונון ביקורת

עד כמה רחוק תהיה מוכן ללכת בשביל סכום כסף אסטרונומי

4. השפעות

 

הרבה דובר על הדמיון התמטי שבין "משחק הדיונון" ל"משחקי הרעב", והרשת לא מפסיקה להתדיין על כך. הגדילו ועשו גולשים שנברו בכל סצינה ובכל משפט על מנת למצוא רפרנסים ורמזים לכך, וכיאה ל"קטיף דובדבנים" משובח (בגדול, מושג המתאר הטיות במחקרים הנובעות מהרצון למצוא את מה שאנחנו במילא מחפשים), אכן איתרו לא מעט כאלה. התיאוריה שמדובר ב"יקום קולנועי" מארבל סטייל הרקיעה שחקים במרחב הווירטואלי, ולא תעזור העובדה שדונג היוק כתב את התסריט עוד ב-2008, ארבע שנים לפני יציאת הסרט "משחקי הרעב" לאקרנים. נכון, הספר "משחקי הרעב" יצא אף הוא ב-2008, אבל לחשוב שדונג היונק ביסס את התסריט שלו סביב הספר ההוא זו מחשבה מרחיקת לכת, אפילו בשביל תיאוריות הגולשים המתקדמות ביותר. בגדול, מלבד העובדה שמדובר במשחק קטלני בלוקיישן סטרילי מבודד שבו האחרון שנשאר חי הוא המנצח וזוכה בפרס כספי עצום על רקע פערי המעמדות המהדהדים, אין הרבה דמיון בין הסרטים והוא נמצא אך ורק במוחם הקודח של הגולשים, ככל הנראה כתוצאה מהדמיון בשם ועודף זמן פנוי. עלילת "משחקי הרעב" ממוקמת בפאנם, ארץ דמיונית בעתיד דמיוני, ואין לה ביסוס ריאלי של כאן ועכשיו כמו ב"משחק הדיונון"; ב"משחקי הרעב" זוהי חובה מנדטורית להשתתף, בהגרלה שנתית; כמו כן, אתה מחויב להרוג את המתחרים שלך - זו מהות המשחק - ולדאוג לעצמך מבחינה הישרדותית, מה שנחסך ממשתתפי "משחק הדיונון". בנוסף, בעוד ב"משחק הדיונון" הסודיות והפרטיות הן חזות הכל, הרי שב"משחקי הרעב" מדובר בשעשועון טלוויזיוני המשודר בלייב, כולל פרשנים, מעריצים וטוק שואו פופולרי.

 

השפעות והשראות משחקות תפקיד חשוב באבולוציה הקולנועית והטלוויזיונית, וגם ב"משחקי הרעב" לא המציאו את הגלגל. קבוצה של אנשים המוצאת את עצמה בסוג של ניסוי או משחק דמוניים, שבהם הם נאלצים לשרוד או להרוג עד האחרון ביניהם חרכו את המסך מאז ומעולם, כמו סדרת סרטי "מירוץ קטלני" (המבוססת על סרט עוד מ-1954), דרך "קיוב" המשובח מ-1997, וכלה בשעשועוני "הישרדות" למיניהם. "משחק הדיונון" אכן מזכירה באלמנטים מסוימים את "משחקי הרעב", בדיוק כמו שהיא מזכירה באלמנטים חזותיים נקודתיים, לדוגמה, את "בית הנייר".

משחק הדיונון ביקורת

כתב את התסריט עוד ב-2008. וואן דונג היוק

5. ספקטקל

 

אין מה להגיד, "משחק הדיונון" היא סדרה מרהיבה. העיצוב והוויזואליה מושקעים בה בכל פרט, ומודגשים על ידי מבע קולנועי מדויק - הצבעים, המיזנסצינה (מיקום הדמויות והחפצים בחלל), תנועות המצלמה, הפריימים הנעים מווייד שוטס לקלוז אפים והדמיון המשובח של יוצריה. לעתים הצפייה בה נדמית כמו קליפ אחד ארוך, שממש מכניס אותך לטריפ, ושבשילוב העלילה המותחת מדביק אותך למסך. אין פלא שהיא ממכרת. הפערים העצומים בין ה"מציאות" היומיומית והלוקיישנים המרהיבים שבהם נערכים המשחקים מודגשים היטב, וזוהי ללא ספק אחת היצירות הטלוויזיוניות היפות ביותר מבחינת הויז'ואל המשודרות היום, החל מהתלבושות והמסיכות דמויות הנמלה המסמלות את "הקהילה", דרך המדרגות הלולייניות כמחווה למדרגות המפורסמות של אשר, וכלה ב"מגרשי המשחקים" יוצאי הדופן המעוררים השתאות בכל פעם מחדש ומעוררים סקרנות לקראת המשחק הבא.

6. אלימות

 

אפרופו ויז'ואל, הסדרה הזאת אלימה. מאוד אלימה. אפילו משחק הילדים הקוריאני שעל שמו היא נקראת הוא משחק אלים מטבעו, וכך גם הדרך שבה מפתים את הגיבור סונג ג'י-הון באמצעות משחק ילדים היא בשילוב, איך לא, סטירות. אין מה לומר, כבר התרגלנו לאלימות בסרטים ובסדרות, גם לאלימות קיצונית (ע"ע "משחקי הכס"), אבל נראה כי ב"משחק הדיונון" בחלק לא מעט מהמקרים האלימות היא לשם האלימות. סדיזם טהור. כי זה מגניב, כי זה מייצר רעש, כי זה מצטלם טוב. גם הניסיון לעטוף אותה באסתטיקה ויזואלית טרנטינו סטייל לא באמת צולח, ולראיה אפילו נהרות הדם שנשפכים ב"להרוג את ביל" לא זעזעו את הצופים והרעידו כך את הרשת. הקונספט הכללי של "משחק הדיונון" מושתת - בגדול - על רציחות בדם קר. הרבה רציחות. יותר מדי רציחות. הרוב אמנם בירי מטווח קרוב או על ידי ריסוס אינטנסיבי ממכונות יריה אוטומטיות, אבל בלא מעט מקרים הדמויות דוחפות האחת את השנייה מגבהים קטלניים, מכים איש את רעהו עד מוות, משספים עם סכינים, מוטות ברזל, שברי זכוכיות ומכל הבא ליד. נראה כאילו כל קונפליקט חייב להסתיים בסוג של רצח על טהרת "האחרון שנשאר מנצח", עד שגם קהי החושים שבינינו מוצאים את עצמם נעים בחוסר נוחות מול המסך. לפעמים טו מאץ', זה באמת טו מאץ'.

משחק הדיונון ביקורת

מחווה צבעונית למדרגות של אשר. אלימות לשם אלימות

7. הו-יון צנג

בעיקרון, איכות משחק נמדדת ביכולת שלנו להאמין לדמות, למניעים שלה, לפעולות שלה, ובגדול להזדהות איתה (גם אם לא במובן המוסרי). אנחנו אמורים להאמין כי דמות כזו אכן חיה ונושמת בעולם שעלילת הסרט, הסדרה או ההצגה מתווים עבורנו. הבעיה ב"משחק הדיונון" היא, שמלבד דמותו של הגיבור סונג ג'י-הון, בגילומו המצוין של השחקן-דוגמן לי יונג-ג'ה, אין כמעט משקל לדמויות הנוספות, וסיפור חייהן, המניעים והקונפליקטים שלהן משתקפים כמעט אך ורק בדיאלוגים או ביחסי הגומלין שלהן עם הדמות הראשית. יוצאים מהכלל חוקר המשטרה, שיוצא לגלות מה עלה בגורלו של אחיו הנעדר, הכייסת העריקה הצפון קוריאנית ועלי עבדול הפקיסטני – שלושתם אמנם מקבלים זמן מסך מחוץ לעולם המשחק, אם כי לוקה בחסר. בגדול, בסדרה מושקעת כמו "משחק הדיונון" היינו מצפים שנכיר את עולמן של הדמויות המובילות באופן כזה שיחבר אותנו אליהן באופן משמעותי, כמו שעשו למשל ב"אבודים" (שם ממש הקדישו פרקים שלמים לחייהם של הדמויות הראשיות לפני שנקלעו לאי המסתורי). כך יוצא, שרוב הדמויות הן שטוחות, ואנו נאלצים להסתפק במידע שנמסר לנו, בהתנהגות שלהן בתנאי קיצון, ובאיכות המשחק של השחקנים המגלמים אותן. וכאן זו הבשורה הטובה, מכיוון שהמשחק של כולם - כמעט ללא יוצא מהכלל – מצוין ואמין.

 

ראויים לציון במיוחד לי יונג-ג'ה כאמור, ששיחק בלא מעט סרטים וסדרות וגרף כמה פרסים חשובים, המגלם דמות רב מימדית, שבא לך להרביץ לה ולחבק אותה בו זמנית; אנופם טריפטי, המגלם את עלי עבדול ברגישות יוצאת דופן; והו יונג סו, המגלם בחן רב את שחקן מס' 1, הזקן החביב הלוקה בדימנציה שאין לו מה להפסיד. אבל מעל כולם ניצבת וגונבת את ההצגה השחקנית-דוגמנית עוצרת הנשימה הו-יון צנג כעריקה הצפון קוריאנית - בשקט שלה, ביופי שלה, בכריזמה שלה, בחוזק ובפגיעות שלה. ולמרות שהיא אוחזת רוב הזמן בפוקר פייס נטול הבעה סטייל קיאנו ריבס, כל מבט שלה עמוס ברגש ובכאב, והיא ממגנטת את הצופים בכל פעם שהיא מופיעה על המסך. אין לי ספק שמי שהוגדרה לאחרונה על ידי "ווג" כ"טופ מודל הבאה של קוריאה" ומחזיקה ערוץ אינסטגרם עם למעלה מ-20 מיליון עוקבים, הולכת לכבוש גם את המסך הגדול אחרי שמשכה כל כך הרבה תשומת לב בסדרה הנצפית ביותר בנטפליקס (נכון לעכשיו).   

משחק הדיונון ביקורת

גונבת את ההצגה. הון-יון צנג

8. הגיון (התראת ספוילר)

 

נאמר זאת כך: אין הרבה הגיון בעלילה של "משחק הדיונון". לא בעלילה הראשית, ולא בעלילות המשנה. כל זה כמובן לא פוגם בהנאה בצפייה בה, עובדה שהיא סוחפת אחריה מיליוני צופים שלא נוטשים אותה באמצע (וזו נקודה לזכותה). אבל ישנן כל כך הרבה סתירות פנימיות וחוסר אמינות, גם במסגרת החוקים של ה"עולם הפנימי שבתוך העולם הפנימי", עד שבא לך להרביץ למסך מרוב תסכול. נראה שמרוב הרצון לתת לסדרה נופך ריאליסטי, ככזו שיכולה להתקיים כאן ועכשיו, התסריט הלך לאיבוד בתוך המבוך שיצר לעצמו. השחקנים משתחררים מהמשחק אחרי "הצבעה דמוקרטית"? סירסלי? ואחר כך חוזרים מרצונם החופשי אחרי שהם מבינים שהסיכוי לשרוד הוא אפסי? האם באמת מארגני המשחק נותנים לכל שחקן סיכוי שווה בשווה, כפי שהם טוענים? ומדוע יש צורך בלשסות את השחקנים אחד בשני סתם ככה? מלבד אכזריות נטו, איך זה בדיוק קשור ל"משחקים"? סיגריות וסקס חופשי בשירותים? די נו.

 

וזה לא מסתיים כאן. קבוצת "חיילים" סוחרת באיברי המתים מתחת לאף של כולם, תוך שימוש ברופא מנתח ומנהרות צלילה סודיות? ובאיזו קלות אפשר לחדור לאי המבודד והשמור היטב, להתחזות ל"חייל", ולהצליח להיכנס לקודש הקודשים, המשרד של ה"פרונט מן", ולמצוא שם מידע אודות אחיך האבוד רק כדי לגלות שהוא-הוא בעצם האחראי? למה? מה גרר אותו לשם? מדוע כל זה נחוץ לעיבוי העלילה? ואיך בכל פעם "נעלמים" מאות אנשים ככה סתם ולאף אחד לא איכפת? ואיך, פור גאד סייק, אותם גופים עלומים מרגלים בכזו הצלחה אחרי כל השחקנים גם בחייהם הפרטיים? ולמה לעזאזל השחקן שניצח לא נוגע בכסף של הזכייה במשך שנה וחוזר לחיות את חייו הרגילים בלי ליצור קשר עם הבת שלו? WTF? כשכל רגע אתה שואל את עצמך "איך" או "למה", כשכל כך הרבה קצוות נשארים פתוחים, וכל כך הרבה שאלות נערמות אחת על גבי השנייה במהלך הצפייה, סליחה אבל יוסטון ווי הב א-פרובלם.

משחק הדיונון ביקורת

יותר מדי שאלות וקצוות פתוחים. הפרונט-מן

9. טוויסט (התראת ספוילר)

בסדרות מסוג זה, עם דמות ראשית כל כך מובהקת ומאופיינת, ברור לכולם מה יקרה בסוף. או אם נדייק, מי יישאר אחרון וינצח במשחק. השאלה היא כמובן איך זה יקרה, איך הוא יעשה את זה, ומול אלו מכשולים הוא יצטרך להתמודד. במשימה הזו היוצרים של "משחק הדיונון" עומדים בהצלחה, בין אם באמצעות אופי המשחקים, היחסים בין הדמויות ואיך הם משפיעים על ההצלחה או הכשלון של כל אחד מהשחקנים, והשילוב שבין אפקט המזל מול כוח פיזי או חוכמה/עורמה. בסצינת הסיום, שכמיטב הקלישאות מתרחשת בגשם ומהווה קלוז'ר צפוי לסצינת הפתיחה, מצליח גיבורנו לנצח מבלי להרוג אף לא אחד ולזכות בסכום האסטרונומי. אבל כנראה שליוצרים זה לא הספיק, והם פשוט היו חייבים להוסיף עוד סיום, ועוד אחד, ועוד אחד. אם נאלצנו לסבול בפרק הפתיחה אקספוזיציה איטית, משעממת ומיותרת, הרי שנידונו לעבור מסע דומה גם בסיום, חצי שעה אחרי שהוכרז המנצח. ההתמודדות של הגיבור עם הזכייה, הייסורים שלו, הזכרונות, הטראומות, וכשחשבנו שסיימנו עם כל זה מגיע הטוויסט המדובר והכל כך לא נחוץ והכל כך לא אמין, כשאנחנו מגלים בעצם מי עומד מאחורי כל המזימה הזו, ושמזמין את הגיבור לעוד התערבות אחת קטנה. אז הוא מנצח גם בזו, יופי. הגיע הזמן לעלות על המטוס ולהתאחד עם הבת שלך וליהנות סופסוף מכספי הזכייה? לא לא, יש עוד טוויסט. טוויסט שאולי מצביע על עונה נוספת, אבל וואלה, לפעמים מרוב טוויסטים – וגם ככה ישנן אינספור בעיות של חוסר היגיון פנימי בסדרה - הכל מיטשטש. הלו, אפילו ב"החשוד המידי" ו"החוש השישי" לא נצפו כל כך הרבה טוויסטים. נראה שמישהו בהפקה נרדם בשמירה.    

משחק הדיונון ביקורת

שילוב בין מזל, כוח פיזי ועורמה. משיכת החבל

10. קונספט

 

עם הגיון, בלי הגיון, הקונספט של הסדרה גאוני. לקחת סדרה של משחקי ילדים תמימים שרובנו מכירים ולהפוך אותם לזירת התרחשות רצחנית תמורת כסף, כשגם אנחנו הצופים תוהים יחד עם הדמויות מה יהיה המשחק הבא, זו אחת מהיציאות האלו שמתרחשות פעם בעשור. מעבר לרעיון והסיפור המקוריים, שמועברים באמצעים ויזואליים מרהיבים ועלילה מותחת, הרי ש"משחק הדיונון" הפכה לתופעה תרבותית חובקת עולם דווקא משום שהיא נוגעת בעצבים החשופים של כולנו, החל מההזדהות הבסיסית של "מה אנחנו היינו עושים בסיטואציה הזאת", דרך אמירה ביקורתית אודות פערי המעמדות וקונפליקטים חברתיים-פוליטיים וכוחו המשחית של ההון, אמירה שגררה לא מעט התייחסויות ומאמרי דעה בתקשורת (כולל פרופגנדה מתוזמנת היטב של צפון קוריאה), וכלה במקום הפשוט של זכרונות הילדות שלנו, שהציתו סדרת אתגרי רשת שעודדו להעלות אדפטציות מקומיות למשחקים שבסדרה, כולל מחווות יצירתיות לבובה הקריפית והקטלנית מ"דג מלוח". בסופו של דבר, כשקונספט טוב מתחבר למשחק אמין, ויזואליה מרהיבה ועלילה שמדביקה אותך למסך, גם אם יש אלף חורים בעלילה, זהו בסופו של דבר סוד ההצלחה.     

משחק הדיונון ביקורת

קונספט מסקרן, משחק אמין ולוקיישנים מרהיבים מפצים על חוסר ההגיון. לי יונג ג'ה כסונג ג'י-הון ב"דג מלוח"