top of page

באנו ראינו כתבנו

תומר בן אזר

ללכת עד הסוף

ביקום מקביל, הייתי צריך לעמוד בתור בשביל סלפי עם המוזיקאי רן שפירא, ולהתחנן למנהלת שלו בשביל הזכות לראיין אותו. אבל כמו רבים וטובים במחוזותינו, אם אתה לא צולח את שערי ממלכת הפלייליסט, המעטים שייהנו מהמוזיקה שלך הם יודעי ח"ן וחברים. ולא, זה ממש לא משנה שיש מאחוריך ארבעה אלבומים וכבשת את מצעד הרוק הישראלי

IMG_0189_1.jpg
פורסם: 15.8.21

אני מדמיין את עצמי ביקום מקביל. שנות ה-90, מועדון רוק אפלולי, אפוף תמרות עשן סיגריות וריח של בירה זולה, מחניק, צפוף עד אפס מקום, ים של אדרנלין ואושר עוטף את כולנו. אחרי המתנה שנדמית כמו נצח, עולה לבמה הזמר והיוצר רן שפירא ומתחיל להפציץ להיט אחרי להיט. הבחורות צורחות מהתרגשות, הקהל מכיר את כל המלים בעל פה ולא מפסיק לשיר לרגע, ואני מסופק מהעובדה שהצלחתי להשיג סופסוף כרטיסים. אבל אנחנו לא בשנות ה-90, וזהו לא יקום מקביל. אנחנו ב-2021, בעידן שבו חלק גדול מההצלחה המוזיקלית שלך הוא הקונספט המסחרי הטיקטוקי שלך שעטוף בצלופן יחסי ציבור, קשרים ופוליטיקה, עידן שבו מוזיקאים מוכשרים רבים - רבים מדי - ממשיכים למרות כל הקשיים וללא הכרה או תמורה לעשות את מה שהם טובים ומאוהבים בו עד כלות הנשימה, את המוזיקה שלהם. עידן שבו עוד סטורי של ליהיא גרינר או הקשיים בנישואים של אייל גולן זוכים לפי אלף יותר חשיפה מאלבום חדש של יוצר מקומי עליו עבד ושרף את נשמתו בארבע השנים האחרונות.

רן שפירא, 42, הוא אולי לא שם שיתגלגל לכם על הלשון כשישאלו אתכם על עשרת הרוקיסטים האהובים עליכם, וזאת למרות העובדה שהוא שיתף פעולה עם אמנים כמו ברי סחרוף, גלעד כהנא, אפרת גוש או אריק סיני, ושהשיק בחודש שעבר בהופעה חגיגית את אלבומו הרביעי(!) "כמה שורות" (נענע דיסק) בפאפאיתו, אולם המופעים והחזרות הנפלא בדרום תל אביב שעדיין שומר על אותנטיות נוסטלגית, כולל כרזות וגזרי עיתונים כנדרש, ומשמש כבית השני של מוזיקאים רבים בישראל.

063b3f53-3c28-413c-82de-44e7b75885b5.jpg

ביקום מקביל לא היו נותנים לו לנשום. רן שפירא. צילום: אוהד קב

כנדרש בסוג הופעות כזה, המקום היה מלא מפה לפה בחברים ומשפחה ואפוף אנרגיה חגיגית. וכנדרש מחוסר הבגרות והרצינות של "תקשורת התרבות" הישראלית, חוץ מעבדכם הנאמן לא היתה שום נציגות כזו. וכי למה שתהיה? יש לה דברים חשובים יותר כנראה להתעסק איתם. אבל את שפירא כל זה לא מעניין, אלא אך ורק לתת את השואו הטוב והמקצועי ביותר שהוא מסוגל.

 

מלווה באיתי בן מרגי (קלידים/קולות), עופר קורן (גיטרה), אבי חזות (בס), אסף רייז (תופים) ודודו לוי (גיטרה), שפירא פותח דווקא בשני שירים מהאלבומו השני "ערב של תרבות" - "בלוז לילי" ו"סכיזופרן". אני מביט על הבמה בהשתאות, מתענג על קטעי סולו הגיטרה הנהדרים. המקצוענות ניכרת מכל כיוון - ההפקה, ההגברה, המוזיקאים. בעיקר אני מתרשם משיתוף הפעולה המהוקצע בין כולם ומהעוצמה הרכה בקולו של שפירא, שניכר שהוא נוכח בכל הברה והברה ובכל צליל שהוא מפיק מהגיטרה שלו. כן או לא מופע השקה, שפירא נותן כבוד לכל היצירות שלו - המופע ירוץ קדימה ואחורה בזמן, מעניק נוכחות לכל אחד מהאלבומים - להנאת הנוכחים באולם המכירים את כל השירים, וכל המילים, ושוב אני מרחיק בדמיוני אל עבר היקום המקביל, הנורמלי יותר, שבו למופע כזה היית צריך להכיר מישהו שמכיר מישהו כדי לקבל את הזכות להיכנס.

השיר השלישי במופע, "ולפעמים", הוא השיר הפותח את אלבומו האחרון. מה שמעניק גושפקנא סופית לחשד שלי מהרגע הראשון: אי אפשר שלא לשמוע את השירים והקול של שפירא ולא להתגעגע לרוק המלוכלך של פעם, לרוק האמיתי, לתור הזהב של אמנים כמו פורטיס, סחרוף, כנסיית השכל, בנזין, איפה הילד, זקני צפת, רוקפור, נקמת הטרקטור, המכשפות, מוניקה סקס, כרמלה גרוס ואגנר, אלג'יר וקצרה היריעה מלהזכיר את כולם. ושפירא יכול בהחלט להיכנס כשווה בין שווים ברשימה המכובדת הזאת. לא לחינם מכבד גלעד כהנא את המופע בנוכחותו ועולה לקטע סולו טקסטואלי של עשר דקות שלמות כמו שרק הוא יודע, מנהל דיאלוג מושלם עם הגיטרות של שפירא והחבר'ה על הבמה. הלחנים כולם נעים על סקאלה רחבה של גוונים וסגנונות, קולות וצבעים, משהו כמו אביב גפן פוגש את יהודה פוליקר על דרך אמדורסקי פינת רפי פרסקי. שפירא בעצמו מציין מקורות השראה מגוונים למוזיקה שלו, כמו רדיוהד, ניק דרייק, רוברט וויאט, כריס קורנל, רוקפור, שלום חנוך, אריק איינשטיין, אביב גדג', ברי סחרוף ואפילו בטהובן.

געגועים לרוק של פעם. "ולפעמים" מתוך האלבום האחרון

במקצועו, שפירא הוא עורך דין מצליח לרשלנות רפואית. קראתם נכון. לרובם המוחלט של המוזיקאים בארץ אין שום אפשרות להתפרנס רק ממוזיקה כידוע, אבל למזלו של שפירא הוא מאוהב במקצוע שלו ומתייחס אליו כאמנות לכל דבר. "מבחינתי, אני מתייחס לכתיבה לבית משפט כמו ליצירה ולדיונים כמו הופעה," הוא מספר. "יש משמעות לכל מילה, יש קצב למשפטים, יש חשיבות לפרפורמנס." לא לחינם הוא נחשב בעיני עמיתיו ל"רוקסטאר" גם בכל מה שקשור לעריכת דין.

את דרכו המוזיקלית החל מיד אחרי הצבא, כשנרשם ללימודי הלחנה ועיבוד בבית הספר רימון למוזיקה בת זמננו, וכבר בגיל 25 סומן כהבטחה ובהפצת הד ארצי הוציא את אלבומו הראשון "מתחיל לרוץ" (2005) בהפקתו המוזיקלית של טל שגב. "זו היתה מחמאה מאוד גדולה בשבילי כאמן צעיר שחברת מוזיקה והפצה גדולה מסכימה להפיץ אלבום שלי," הוא נזכר. "באותה נשימה, הרגשתי מעט מוגבל ביכולת להשפיע על התוצר בייחוד מטעמים של ראשוניות ולא מעט פחד." בניגוד ללא מעט מוזיקאים, שבחוסר ברירה נכנעים לתכתיבים מסחריים, שפירא קיבל החלטה אסטרטגית - להקדיש את השנים הבאות ליצירת חופש כלכלי, ולהישאר נאמן ליצירה האותנטית שלו. וכך, יעברו עוד תשע שנים ותואר במשפטים עד שיוציא את אלבומו השני ("ערב של תרבות", 2014). מאז הוא מקפיד לא להפסיק ליצור - אלבומו השני "יהיה בי אור" יצא ב-2017; והאחרון "כמה שורות" ב-2021 כאמור. את שלושת האלבומים האחרונים הפיק מוזיקלית איתי בן מרגי (בית הבובות), המשמש גם בעלים והמנהל של הפאפאיתו ומלווה את שפירא בקלידים. "אין שום סיכוי שהייתי יכול להשקיע ביצירה שלי בשנים ההן כמו שאני עושה היום. לא ביכולת הכלכלית, ולא בחופש היצירתי," מגבה שפירא בהשלמה את החלטתו להסב את המוזיקה כמקצוע שני. וכך, מלבד שיתוף פעולה באלבום האחרון עם נענע דיסק במסגרת הפצה מסודרת, אחראי שפירא על כל האלמנטים הכלכליים, ההפקתיים והיחצ"ניים של יצירותיו, וכל מי שאי פעם הפיק אלבום באופן עצמאי יודע עד כמה הדבר יקר ומורכב. ועוד לא דיברנו על הפקת הקליפים.

1381ab71-d331-4e47-96bd-1136b7ec5294.jpg

רוקסטאר גם בין כותלי בית המשפט. רן שפירא. צילום: אוהד רומנו

קחו לדוגמה את הקליפ המושקע שמלווה את שיר הנושא של "כמה שורות", שצולם ברובו באוקראינה ועליו אחראי הבמאי אינדי חיאט. "הקליפ מתאר לטעמי באופן הכי יפה שיש את המאבקים הפנימיים שחלים בכל אחד שעובר טראומה משנת חיים," שפירא משתף. "אינדי הבין מיד את השיר ואת העוצמה הרגשית שטמונה בו והוא הוציא את זה בצורה האמנותית והנכונה ביותר לשיר. לעולם יש יכולת מאוד מעוותת להציב אותך במקום של חוסר אפשרות להבין את המשמעות האמיתית של הדברים שקורים לך. במצב כזה אפשר לוותר. הוויתור יכול להיות מידי, ויכול להיות אחרי מאבק. לא משנה מה בחרת, חשוב שתדע שבסופו של מאבק יש לך מילוט. אפשר להיוולד מחדש. גם אם כבר נולדת ומתת פעם אחת."
 

ומי כמו שפירא יודע טבעו של מאבק מהו. בין אם בחייו האישיים לאחר הטרגדיה שפקדה את אשתו כתוצאה מרשלנות רפואית (האירוניה, הו האירוניה), ושמאז הוא התמסר כולו לרווחתה ולרווחת בתם המשותפת, בין אם בחייו המקצועיים, שם הוא נדרש פעם אחר פעם ללוות אזרחים במאבקם מול מוסדות אימתניים כמו חברות ביטוח וגופים ממשלתיים, ובין אם בפן האמנותי, שם הוא מקפיד שוב ושוב לא להתפשר - לא על האמנות שלו, ולא על האמת שלו. והנה, לפעמים האמת אכן מנצחת, והפרקציוניזם משתלם – שיר הנושא של "כמה שורות" עשה היסטוריה כשכיכב חמישה שבועות רצופים במקום הראשון במצעד הרוק של ישראל, ובשבוע שעבר הגיח "אין מקום", הסינגל השלישי מאותו אלבום, וכבש אף הוא את המקום הראשון באותו מצעד ממש.

 

אז אולי יש דווקא מקום. מקום לאופטימיות זהירה, מקום לאמנים רבים ומוכשרים כמו רן שפירא, שנדחקו לשוליים למרות שיש להם הרבה יותר מה להציע ממה שנשמע כשנפתח את הרדיו בכל רגע נתון. לא ביקום מקביל, אלא כאן ועכשיו.

חמישה שבועות רצופים במקום הראשון. "כמה שורות"

"כמה שורות", מופע השקה.

14.7, פאפאיתו ת"א

הערוצים של רן שפירא:

יוטיוב

פייסבוק

בנדקאמפ

bottom of page