אולי כדי לשרוד, אולי כי הזוועה הפכה לשגרה, אולי כדי לשמור על צלם אנוש. ואולי הכל ביחד. גם בימים הכי שפלים שידעה האנושות, היצירה שימשה מפלט ודרך ביטוי. אביגיל איפרגן על חמש יצירות המשקפות את הזוועה ובו זמנית מרטיטות את הלב והנשמה
פורסם: 7.4.21
סבתי פאני איפרגן (פאני ברמן בשם נעוריה) ז"ל היתה ניצולת שואה.
היא שכלה את הוריה שמתו בתנאים מחפירים במסעות הובלת היהודים בין מחנות עבודה ברומניה, כשהיתה רק בת שש. היא ניגנה על מנדולינה ולמוזיקה היה מקום של כבוד במשפחתה.
סבתא שרדה את הזוועות, עלתה ארצה, ובזכותה אני והמשפחה הענקית שלי קיימים.
אני מקדישה את הדברים האלה לזכרה.
אביגיל איפרגן
אוהבים לשכוח
בכל שנה אנחנו מציינים יום, יום שבו אנחנו זוכרים את כל מי שסבל, את התמונות, את הזוועות, את הסיפורים. לפעמים זה מרגיש קצת מלאכותי ולא מספק, כי, יום אחד..? רק אחד? מנגד, מהי המידה הנכונה? שלוש פעמים בשנה? זה מספר שיגרום לנו להרגיש כאילו אנחנו "חיים" את השואה יותר? זוכרים יותר?
יובל ששון, אחד המשוררים שלקח חלק בחוברת "זיכרון הלב – קובץ שירים וסיפורים קצרים" – קולם של בני הדור השני והשלישי לשואה, (בהוצאת בית לוחמי הגטאות), הצליח לתאר את התחושה בצורה דיי מדוייקת בשירו "אנחנו אוהבים לשכוח":
אנחנו אוהבים לשכוח
אוהבים לשכוח את הדברים הטובים
אוהבים לשכוח את הדברים הרעים
וגם את אלה שבאמצע אנחנו אוהבים כשאנחנו שוכחים
הכי אנחנו אוהבים לשכוח זה את השואה
זה קרה שם
זה היה מזמן
לא הכרנו אותם באופן אישי – חוץ מאת אנה פרנק
יש לנו יום אחד בשנה – יום הזיכרון לשואה ולגבורה
וכמה מסעות בפולין ששם
אנחנו קצת פחות שוכחים
טופחים לעצמנו על השכם
הנה אנחנו זוכרים
אבל זה עובר
מהר
ואנחנו נזכרים
שאנחנו אוהבים לשכוח
כמה שקט הוא העולם
כמוזיקאית ואמנית, לא יכולתי שלא לתהות, איך בגטאות ובמחנות השונים אנשים הצליחו ליצור לעצמם תנאים מנטליים ליצירה? הרי ידוע, שמצב קבוע של חרדה מדכא כל יצר חיוני של האדם.
התשובה ההגיונית היחידה לכך היא שלא היתה להם ברירה. זו היתה המציאות ושגרת חייהם.
הם מצאו ביצירה שחרור ודרך לביטוי המצב העגום שנכפה עליהם והנציחו כך את קיומם, קיום שהיה כל כך מיותר בעיני אחרים.
דוגמא לכך הוא השיר "Wiegala" של אילזה ובר, משוררת יהודייה-צ'כית שחיברה בעיקר שירים וקטעי תיאטרון לילדים יהודים, שבהם טיפלה במחנה הריכוז טריזנשטט כאחות. לבסוף היא נשלחה מרצון לאושוויץ עם ילדי טרזינשטט, שם נרצחה יחד עם הצעיר משני בניה. בעלה נשאר בחיים וחי עוד כ-30 שנה.
בשיר הערש הכל כך עדין הזה, המלווה בגיטרה המאפיינת את שיריה הרכים של אילזה, מורגש הרצון להקנות סביבה שקטה ובטוחה לילדי המחנה שבו עבדה, אך אי אפשר להתעלם מהמשמעות הכפולה המתבטאת במילים: "כמה שקט הוא העולם" – "wie ist die Welt so stille".
דיוקן אחרון
יצירות רבות נוצרו בתקופת מלחמת העולם השניה, חלקן על ידי אמנים יהודים שחוו את השואה על בשרם, וחלקן על ידי מי שחוו את הסיטואציה ממרחק, יהודים וכאלה שאינם יהודים.
תופעה מעניינת היתה הדיוקנאות שנוצרו בתקופה ההיא. דיוקן ראוי לציון הוא דיוקנו של בנימין פונדן, אותו צייר ידידו גרגואר מישונז (בשנת 1943 לערך).
שניהם היו יהודים שגרו בפריז בשנות ה-40. מישונז היה צייר מוכר וחבר באסכולת פריז, ופונדן משורר, מחזאי, הוגה דעות ומבקר ספרות. שניהם התגייסו לצבא הצרפתי ונפלו בשבי הצבא הגרמני. לאחר ששוחררו מהשבי פונדן נתפס ונשלח לאושוויץ-בירקנאו, שם נרצח, ומישונז שרד במסתור בפריז.
כמו הרבה דיוקנאות מהתקופה ההיא, גם יצירה זו נשארה ללא שם, עד שב-2012 נעשה ביד ושם הקישור שבין מכתב מאלמנתו של פונדן, שבו היא כותבת על קיומו של הדיוקן, ובין הדיוקן שצייר מישונז. לימים התברר כי זהו הקלסתרון האחרון של בנימין פונדן לפני שנשלח לאושוויץ. הדיוקן מופיע, לצד דיקונאות רבים נוספים, בתערוכה "אמנים מתעדים שואה" ביד ושם.
שקט שקט
אחד השירים היפים והכואבים ביותר שנכתבו בזמן השואה הוא השיר פונאר (במקור ביידיש "שטילער, שטילער", או בתרגום לעברית "שקט, שקט"). שיר ערש לילד שאביו נספה ביער פונאר, בו נטבחו כ-72,000 יהודים.
השיר נכתב ב-1943 ע"י נוח וולקוביסקי ושמריהו קצ'רגינסקי, והולחן ע"י אלכסנדר תמיר (וולקוביסקי) בעודו בן אחת עשרה בלבד.
ניצול מגטו ורשה
את היצירה "ניצוֹל מגטו ורשה" כתב המלחין היהודי-אוסטרי ארנולד שנברג לאחר סיום המלחמה ב-1947 בלוס אנג'לס, ארה"ב.
אם לא נחשפתם עדיין לפועלו של שנברג, אתם עלולים להיות מופתעים. גישתו המוזיקלית השנויה במחלוקת היתה מהמשפיעות ביותר על החשיבה המוזיקלית של המאה ה-20, וגרפה הן תגובות נלהבות והן התנגדויות נחרצות.
בנוסף, היה תיאורטיקן מוזיקה, צייר שהיה חלק מהתנועה האקספרסיוניסטית בשירה ובאמנות הגרמנית, ומנהיג האסכולה הווינאית השנייה.
"ניצוֹל מגטו ורשה" היא קנטטה לקריין, מקהלת גברים ותזמורת, המבוססת בחלקה על סיפור אמיתי של ניצוֹל ובחלקה על דמיונותיו של שנברג. סיפורו של השורד מתרכז לסצינה ספציפית שבה נערך מפקד, ספירת ראשים לשליחה לתאי הגזים.
בהתאם לסגנונו הייחודי של שנברג, תוכלו למצוא ביצירה בין היתר אלמנטים כמו שירה דיבורית, פקודות בגרמנית של השומרים הנאצים, ותפילת "שמע ישראל" בעברית, שמעבירים במאזינים תחושות של זעזוע ובעתה.